בילדותי נטף לבי מלים מאצבעותיי,
זוהרות ותמימות כסביון

ולימים, כאותו פרח צעיר שקהו עלעליו והלבינו,
גם ידי הפשוטות נקמצו לאגרוף.

אהבתי התפזרה מופקרת, מפיצה זרעי
כמיהתה על אדמות טרשים, לא מותירה.

בצל המלחמה הפכה שבויה
מכה בגוף על מנת להרוג או לפחות לפצוע,

לא מוצאת לעצמה מנוחה.
לא מוצאת לעצמה חנינה.

וכעת

מחלחלים מי-תהומי אל קשיות,
צלקות מתרככות לפצע.

אותם אגרופים שהכו ללא רחם
נפתחים בכוחה של נשימה

לעלי-כותרת צחורים. ניחוח
דמעותיי משכר.