עשן סמיך מילא את חדר החקירות החשוך בבית נטוש בפאתי לונדון.
כבר שנים שאדם חי לא נראה בסביבת הבית, אבל עכשיו, אור בקע מן
החרך בחלון. אף אחד לא שם לב. טוב, בסדר, אין לזה שום קשר
לסיפור. תמיד רציתי לפתוח ככה סיפור. תודו שזה עשה לכם חשק
לקרוא (או שלא).

בדיוק נשכבתי על המיטה של איקאה בחדר שלי כשנזכרתי שרציתי לרדת
לשתות משהו. ירדתי למטה ומזגתי לעצמי לימונדה מתוך הקנקן של
איקאה, לתוך כוס של איקאה ובתוכה שמתי אפילו כמה חתיכות קרח
בצורת לבבות, מתוך תבנית של איקאה, והצצתי בשעון קיר, שגם הוא,
ניחשתם נכון, של איקאה. הייתה לי תחושה שיש משהו שמקשר את כל
הפעולות האחרונות, אבל לא הצלחתי לעלות על מה זה היה בדיוק.
בסך הכל, השעה הייתה די מאוחרת. כמעט חצות בלילה של יום רביעי,
בדיוק הזמן. לקחתי איזה סווצ'רט שהיה זרוק בקרבת מקום ויצאתי
מהבית - היה לי ברור כבר לאן אני הולך. כמו תמיד. ההליכה לשם
לא הייתה ארוכה מדי. קובי כבר ישב על הספסל, הוא תמיד היה שם
לפניי. פעם אחת אני צריך להקדים אותו, אני רושם לעצמי בראש
ומתקדם לעבר גן השעשועים.
"הקדמת." הוא אומר לי בלי להסתכל לי בעיניים.
"נכון. אבל בכל זאת היית פה לפניי. כמה זמן אתה כאן?"
הוא התעלם משאלתי.
"זמן הוא מסוג הדברים שאתה סובל כשיש לך יותר מדי ממנו ומקטר
כשיש לך מעט מדי ממנו, אבל אף פעם לא לומד להעריך אותו כמו
שצריך", הוא אמר בטון מלא חוכמה, עדיין לא מסתכל לעברי.
"נכשלת במבחן במתמטיקה היום", אמר והמשיך תוך כדי התעלמות ממבט
הפליאה שעל פניי. "אמרת כבר לאימא או אבא?"
"לא..." עניתי. "אבל מאיפה אתה יו...?" התחלתי לשאול כשהוא קטע
אותי "אני חושב שכבר עבר זמן מאז שנפגשנו פה בפעם הראשונה,
ואני חושב שכבר היית צריך להבין שאני יודע יותר ממה שאתה
חושב." באמת עברו ארבעה חודשים מאז שנפגשנו בפעם הראשונה,
רשמתי לעצמי, וניסיתי להיזכר בפעם הראשונה שפגשתי את קובי. לא
הצלחתי להיזכר ולא רציתי לי להקדיש לזה יותר מדי מחשבה, לפחות
לא כרגע. "תקשיב," הוא אמר, "אתה הולך על חבל דק מאוד עכשיו,
עכשיו זה המאני-טיים. אם לא עכשיו אז אף פעם, ותאמין לי כשאני
אומר לך את זה."
"יש עוד כל כך הרבה דברים..." התחלתי לענות והוא הוסיף "ויש
דברים חשובים יותר וחשובים פחות. אל תיקח דוגמה ממני. גם את זה
אמרתי לך כבר יותר מפעם אחת." משום מה הוא תמיד יצר אצלי תחושה
של אמת, ותמיד התייחסתי ככה לדברים שהוא אמר. אם הוא לא היה
קוטע את השיחה בכל פעם היינו נשארים שם גם עד הבוקר. אבל בדרך
כלל בסביבות אחת וחצי בלילה הוא היה עוצר ואומר שהגיע הזמן
להיפרד להפעם. הוא קם והתחיל ללכת אל תוך הלילה. תוך דקות
אחדות הוא נעלם והתחלתי ללכת גם אני, מלא בשאלות, כמו תמיד.
עבר שבוע, וכהרגלי, כמה דקות לפני חצות יצאתי מהחדר, בדקתי שאף
אחד לא רואה והתגנבתי אל מחוץ לבית, בדרך לגן השעשועים. היה
ברור לי שאני אראה את קובי יושב שם והוא אכן היה שם, משום מה
נראה מרוצה מהרגיל. "אתה מתחיל להתבגר סוף סוף." הוא אמר לי
עוד לפני שהתיישבתי ולפני שהספקתי להגיד משהו הוא אמר כבר "אני
חושב שהגיע הזמן שנפסיק להיפגש פה. אמרתי לך כבר כל מה שיש לי
להגיד וכל מה שרציתי שתדע. אין טעם שתבוא לפה יותר." לא הייתי
מוכן לקבל את זה בשום אופן. קובי היה כמו מורה פרטי בשבילי, זה
שתמיד יודע מה טוב, מייעץ ומבין. לא הצלחתי לחשוב שיגיע יום
רביעי בלילה וקובי לא יהיה פה. "ואני חושב שלא," אמרתי בביטחון
- דבר שלא העזתי בדרך כלל לעשות. והוא מיהר לענות "אתה רואה,
הדברים הם כבר לא כמו שהם היו לפני ארבעה חודשים. אני חושב
שאתה סוף סוף מבין. אולי ייקח לך קצת זמן, אבל תבין גם את מה
שאני אומר לך עכשיו. אני מצטער שזה יצא קצר מהרגיל היום, אבל
אני חושב שכדאי שתלך." צייתתי, למרות שבתוכי הייתי בטוח שזה לא
נגמר פה.

שבוע אחר כך הגעתי לספסל שבגן השעשועים ומסיבה לא מובנת לא
הייתי מופתע כשלא מצאתי את קובי. אולי הוא סתם מאחר, חשבתי
לעצמי, למרות שהוא תמיד היה פה לפניי. חיכיתי וחיכיתי, חיפשתי
ברחבי הגן אבל לא מצאתי אותו. לבסוף החלטתי ללכת חזרה בתקווה
שאני אמצא אותו שם בשבוע הבא. אבל בבוקר תקף אותי רצון שהרבה
זמן ניסיתי להדחיק. למעשה בדיוק ארבעה חודשים. לקחתי את
האופניים ונסעתי לכיוון בית הספר שלי, למרות שידעתי שלא לשם
אני נוסע. הגעתי והתחלתי להסתובב בין כל השמות והתאריכים, הזמן
התחיל להיעצר, וכל הזמן הייתי בטוח שמישהו מסתכל עליי ממש
מאחורי הגב אבל לא רציתי להסתובב. בסוף מצאתי את זה, ידעתי רק
בערך איפה זה נמצא כי אף פעם לא הייתי שם. דמעות החלו להציף את
פניי. קובי אייזנשטיין, 24.10.98, ובקושי כבר הייתי יכול
להמשיך לקרוא מרוב הדמעות. נפטר בעת הקרב בעזה.

פתאום התחילו לעלות בי פלאשבקים של אימא בוכה ואבא מנסה לנחם
אותה, חברים בוכים, כולם בוכים, כולם מצטערים, ורק אני לא
מבין. אבל עכשיו אני מבין. עכשיו אני מבין הכל. אני לא יודע
איך לא הבנתי לפני זה. התיישבתי בפתאומיות והשעון נפל לי.
ראיתי שאם אני לא אצא באותו הרגע אני אאחר לבית הספר אבל זה
הדבר האחרון שהטריד אותי באותו רגע. אח שלי ידע כבר מכיתה י"א
שהוא הולך להיות קרבי. בדיוק כמוני עכשיו. אימא לא עמדה בדרכו
למרות שאני בטוח שהיא הייתה נותנת הכל בשביל הזדמנות כזאת. אבא
הבין את הרצון הזה בתור טייס לשעבר. אז קובי הגיע ליחידת
המסתערבים. פתאום נזכרתי איך הוא היה נלהב כל כך לקבל את הנשק
ולעבור את הטירונות. קובי נהרג בפעילות חשאית שהוריי לא ידעו
עליה כשהוא וחבריו ניסו לחטוף את אחד המבוקשים הבכירים בארגון
טרור גדול. העצירה הזאת הובילה בסופו של דבר לעצירת אחד
מהפיגועים הגדולים ביותר שידעה ישראל. כל חבריו של קובי שנשארו
בחיים קיבלו צל"ש על גבורתם באותו יום. אף לא אחד מהם יצא
מהפעולה הזאת בלי נזק כלשהו. סוף סוף הבנתי. לקחתי את האופניים
ונסעתי מהר ככל האפשר לגן השעשועים. היו שם רק ילד קטן אחד
ואחיו הגדול משחקים במגלשות. קובי לא היה שם. התיישבתי והתחלתי
לבכות. לא יכולתי לעצור את זה. אבל הייתה סיבה שהוא לא יהיה
שם. הוא תמיד פה רק בימי רביעי בלילה, ניחמתי את עצמי. אז
חיכיתי ליום רביעי.

ביום רביעי קצת לפני חצות, כרגיל, יצאתי מהבית לכיוון הגן.
התחושה של מה שאני עומד לראות שם כבר קיננה בתוכי כל השבוע
ואיתה הפחד הגדול של מה שאני אצטרך להתמודד איתו. ואז כשהגעתי
הכל התממש. קובי לא היה שם. אף אחד לא היה שם. התיישבתי על
הספסל ורציתי לבכות. כמה שיותר חזק. כל כך חזק שכולם ישמעו. לא
אכפת לי. אבל לא הצלחתי. אני רוצה לראות את הבנזונה שבגללו
קובי לא פה ומה שיקרה לו אחרי חמש דקות איתי. אבל אז הבנתי.
קובי אמר לי את זה כבר כמה פעמים.

"זמן הוא מסוג הדברים שאתה סובל כשיש לך יותר מדי ממנו ומקטר
כשיש לך מעט מדי ממנו, אבל אף פעם לא לומד להעריך אותו כמו
שצריך". אם רק הייתי מעריך. כנראה שאני אאלץ ללמוד לחיות עם
העובדה שקובי לא יהיה כאן יותר, חשבתי לעצמי בדרכי הביתה...

נ.ב.
יום אחד איקאה ישתלטו על העולם. מה, לא?


Charades, pop skill
Water hyacinth, named by a poet.
Imitation of life
Like a koi in a frozen pond
Like a goldfish in a bowl
I don't want to hear you cry

That's sugarcane that tasted good
That's cinnamon that's Hollywood
C'mon c'mon no one can see you try

You want the greatest thing
The greatest thing since bread came sliced.
You've got it all, you've got it sized.
Like a friday fashion show teenager
Freezing in the corner
Trying to look like you don't try


נכתב ביום הזכרון לחללי ונפגעי מערכות ישראל ביום שלישי
ה-2.5.06.
למען הסר ספק, הסיפור אינו אמיתי.

ההקדשה לא נחוצה. מי ייתן ולא תדע עוד צער.