לפני שבועיים זה החל. מויכוח פשוט שבין חברים. התחלנו להתווכח
על אמונה, על משמעות, על דברים ברומו של עולם, וגם על כאלה
שסתם שטויות. אז אמרתי "אבל באמת, אחת הנקודות הנחמדות ביותר
היא הגרוגרת. מוות מהיר בלי הרבה לחץ או כוח". אני אפילו לא
יודע מה גרם למשפט הזה, אבל אני יודע מה המשפט הזה גרם.

"נו באמת. ומה עם מצפון? לא תוכל להרוג בן אדם, אתה הרי יודע
שהמצפון שלך לא יתן לך מנוחה אחרי". זה היה טל. לא אדם צדיק,
אבל בכל זאת מצטדק.
"למה אתה מאמין שיש לי מצפון? כבר אמרתי לך פעם, אני אדם רע,
צריך להיזהר ממני. למרות שאני זוכר שאתה רק חייכת וביטלת אותי
בהינף יד"
"נו באמת, אני מכיר אותך אומנם רק שנה, אבל אתה ראית מה עשית
עד היום. אין חיה שראית ולא ליטפת, אתה קורא ומפגין נגד
התעללות בעלי חיים, אתה מנסה לגשר בין אנשים ותמיד מרגיע את
כולם. אתה באמת מצפה שאני אאמין שאדם כמוך באמת מכיל רוע כמו
שאתה מתאר עכשיו?"
לפעמים הנימוקים שלו היו מרגיזים. אז הוא ראה אותי לפעמים מנסה
לסדר דברים, לתקן אותם, לשנות את המציאות מהצורה שאני רואה
אותה לצורה שאני רואה שהיא יכולה להיות. אבל הוא לא ראה כמה
נכשלתי. פגיעות בנפש שלא יכולתי לעצור, התעללויות, ורוע עמוק,
תהומי, מהסוג שאמור להיות רק למכשפות וקוסמים רעים בספרים
שמפחידים ילדים קטנים. ומתוך כל אלה רק ראיתי כמה אני יכול
להזדהות עם אותו רוע, להבין אותו, ולהרגיש משהו בתוכי פועם
כתגובה, מנסה להתאים את עצמו לדבר החדש והיפיפה שהוא רואה
לפניו.
"אתה כנראה צודק טל, כנראה אין לי את זה בתוכי", חייכתי אליו
את החיוך שאני תמיד מחייך, האחד נטול המשמעות או הכוונה, הזה
המזויף לחלוטין, שעדיין איש לא הצליח לזהותו כמה שהוא.
אחרי כמה דקות הלכתי. תירצתי משהו על צריך להיות בבית, אמא
חולה, אני אפילו לא זוכר איזו שטות סיפרתי אבל זה הספיק כדי
ללכת.

הגעתי הביתה אחרי השקיעה. החושך בחוץ היה כבד, אבל בגלל אורות
הכוכבים ומעט הירח שנשאר עכשיו בסוף החודש, עדיין נראה הרחוב
כמואר בפנסים ואורות משמיים לעומת הבית, שוילונות הסתירו אותו
מפני האור שבחוץ. אפילו לא טרחתי להדליק את התאורה. למרות
שעזבתי את בית ההורים רק לפני חודשיים אני כבר מכיר את ביתי
בעיניים עצומות, למעשה כך הרגשתי שאני הולך כרגע. לחדר שלי,
הקטן, היחיד בדירה.
קליל מתג התאורה עושה רעש חלוש כאשר אני לוחץ עליו, מדליק
אור חלש, הנורה החלשה ביותר שהצלחתי למצוא בחנות. במרכז החדר
המיטה היא כנראה הריהוט היחיד. למרות שאני יכול לחשוב גם על מה
שעליו כרהיט, מוצר לשימושי ותו לא.
אני לא יודע מי היא, היא הלכה מולי ברחוב לפני מספר ימים,
ושמתי לב שאמצע הליל ואנחנו לבדנו בכל הסביבה. כשהיא חלפה על
פני הרחתי את שיערה והחלטתי שאני רוצה אותה, רוצה להגשים בה את
כל שאיפותי, לתת למה שטבוע בתוכי לצאת, ולרכז הכל עליה.
עכשיו היא שוכבת קשורה על מיטתי, לא יכולה לזוז, מבט האימה
הקפוא על פניה מאז שהיממתי אותה וחטפתי אותה אתמול מתחיל אצלי
גל של רגשות,ועכשיו אוכל לתת סוף סוף לכולו לצאת, ולתת חופש
לאני האמיתי.
הוצאתי את הסכין שהשארתי מתחת למיטה אתמול והתחלתי להתקרב
אליה, הצרחות החנוקות שהצליחה להוציא רק ליבו אותי עוד ועוד.
בתנועה חדה ומהירה של היד חתכתי קדימה, מצליח באותה תנועה
לחתוך את חולצתה ומכנסייה, בלי לגרום לחתך גדול בגופה. אני
עולה עליה, דמעותיה מעצימות כל הרגשה בצורה שמעולם לא חוויתי,
ורק אומר לעצמי "כמה רע צריך להיות אדם כדי לאנוס כך מישהי",
פעם אחרי פעם, וכל הזמן היא ממשיכה לבכות, ואני מחייך, הפעם
חיוך אמיתי. אני רואה בעיניה את דמותי, צללים מעוותים את פני
בתאורה חלשה זאת, כנראה אני נראה לה כמו מפלצת. "כמה רע צריך
להיות בן אדם". אני ממשיך עד שאיני יכול עוד. אני רואה בפניה
הבעה שלא ראיתי הרבה זמן, אני חושב שאם היא היתה חופשיה עכשיו
היתה מתאבדת. טוב, כל דבר בשעתו.
הדם מהחתך געש החוצה כל הזמן הזה, גופי רק מרח אותו עליה
ועכשיו היו ביטנה וחזה מצופים דם, נוצצים בתאורה ומושכים את
עיני.
אני מעביר לשון על אותו החתך, טועם את מעשי ידי, מנסה להפיק
הנאה נוספת בזכרון הדברים. קו של דם מרוח לצד שפתי, משוך עד
הסנטר. אני רואה את עצמי שוב בתוך עיניה, יצור הגהנום, רוע שלא
חלמה שקיים, דמות מסיוטיה. אני מניח שאנשים כמוני אמורים ללכת
לגיהנום בסוף. אבל אני לא מאמין בגיהנום הזה, אני מאמין
שהגיהנום היחיד הוא זה שאנו יוצרים לעצמו, ואם כך אז כנראה
הכתרתי את עצמי לשטן. "די, די, תרגעי, את יכול להפסיק לבכות.
הכל נגמר עכשיו וכל הכאב יעלם"
בחרתי בגרוגרת, אותה הנקודה הנחמדה, בלי הרבה לחץ או כוח, פשוט
מוות מהיר.
"כנראה שאפילו כשטן אני פשוט מלא רחמים" אמרתי כלפי גופתה
נטולת החיים, מחייך כלפיה, וטעמתי שוב מדמה.