כשבאתי לקחת את הילדה שלי מהגן, באיחור של חצי שעה, היא לא
כעסה. היא ישבה ליד ארגז החול והרימה את השמלה כדי שלא תתלכלך,
כי הייתה שם שלולית. הילדה שלי לבשה שמלה ורודה, עם כיס לבן
גדול בצורת לב, על איפה שיהיה החזה שלה עוד כמה שנים, ושוליים
לבנים מרקמה. היא הייתה כזאת יפה, הילדה שלי, וכמעט אף פעם לא
כעסה. אף פעם.

הגננת, שלא ראתה אותי מעולם, הופתעה לראותי לראשונה. היא
חייכה, ופלרטטה איתי קצת. חייכתי אליה. היא לא ראתה אותי אף
פעם, אבל אני ראיתי אותה המון פעמים. היא תמיד הייתה נחמדה
לילדה שלי, וכשזה היה יום רביעי ,והאימא של הילדה שלי איחרה
תמיד, אז היא ישבה איתה בסבלנות, הרבה אחרי ששאר הילדים עזבו.
ביום רביעי הזה, ידעתי שהיא תאחר, אז באתי סופסוף לקחת את
הילדה שלי. הבטתי בה כמה דקות, כמו שאני אוהב לעשות, דרך סורגי
השער. המבט שלה היה מושפל כשפסעתי לאורך השביל הקטן המרוצף,
המוביל אל ארגז החול. בוודאי ראתה את נעליי מתקרבות. פרחים
יפים היו ערוכים בגיגיות מתכת, לאורך השביל ובין המתקנים.
מקסימים כל-כך, מחכים להיקטף. הגננת בדיוק יצאה לקראתי.
ליטפתי את הילדה שלי על הראש, ושמתי אצבע אחת על שפתיי. היא
הבינה, הילדה שלי חכמה.

הרמתי אותה על הכתפיים. הרגשתי את הלב הקטן שלה פועם נורא חזק
תחת הכיס הלבן, אז חיבקתי אותה חזק, ידי על ירכה. היא רעדה.
הגננת הייתה שמחה לסיים את עבודתה סופסוף, ולאחר שלא הצליחה
לאתר את האימא של הילדה שלי בטלפון, פשוט שאלה את הילדה שלי:
"זה אבא? את מכירה אותו, נכון?", והגננת חייכה, ואני חייכתי
לגננת. רק הילדה שלי לא חייכה. מתחת לשמלה הורודה, הופיע סימן
צביטה כחול על הירך המתוקה של הילדה שלי, והיא הנידה את ראשה
ל"כן", ואז קברה את ראשה בכתפי. "בטח עייפה", חייכתי והסברתי
לגננת.

אמרנו לגננת שלום, ועזבנו את הגן. הורדתי את הילדה שלי למדרכה
והיא הסתכלה לי לתוך העיניים כאילו היא מנסה לסנוור אותי.
שרכתי לה את הנעליים הורודות המקסימות שלה, וכשהיא הרימה את
הרגל, ראיתי שהיום לבשה תחתונים לבנות חלקות. במיוחד לכבודי.
והיום הרי באמת יום מיוחד. הגננת נעלה את השער ואמרה לנו שוב
שלום, ונתראה מחר. הילדה שלי אמרה רק שלום.

היא לא באמת שיקרה, הרי. היא באמת הכירה אותי, כל יום כשהייתי
עובר ליד הגן שלה. והילדה שלי ידעה שאני צופה בה, והיא גם
צפתה בי. היא ידעה שהיא הילדה שלי.

כשנכנסנו לאוטו, נעלתי את הדלתות, והיא שפשפה את הצביטה
והתחילה לבכות. פתחתי את כפתור הג'ינס שלי, והתנעתי את האוטו.
"אדון, אני רוצה הביתה", היא התבכיינה, הילדה המקסימה שלי.
הדלקתי את הרדיו. היה שיר שאני מאוד אוהב. בצד השני של העיר,
האימא של הילדה שלי מיהרה אל הגן. ברדיו ניגנו שיר שהיא מאוד
אוהבת, וכשהיא שמעה אותו, היא חשבה על ילדה יפה שבטח מחכה לה
עצובה. "...הילדה הכי יפה בגן, יש לה עיניים הכי יפות
בגן..."- "מי אתה?", שאלה הילדה הכי יפה בגן. גם אימא שלה,
ששרה עכשיו עם הרדיו, גם לה יהיו המון שאלות עוד מעט. לא
עניתי לילדה שלי. זה רק משחק שאנחנו משחקים, היא הרי חייבת
לדעת מי אני. כשלא עניתי, היא התחילה לבכות ממש חזק, אבל אני,
שלא מסוגל לכעוס עליה, פשוט הגברתי את הרדיו. "...וכשהיא
מחייכת גם אני מחייכת...". פרמתי את הרוכסן עד הסוף, ולחצתי
את דוושת הגז עד הסוף גם כן, כי היא רוצה הביתה, ואני - אני
אקח את הילדה שלי הביתה, כמה שיותר מהר.