ואם תהיי לי לאישה, התהיי כאבן דרך?
ליבשת רחוקה, לאדמת הזדככות?
אז ארחק מכל טומאה, לא אגיע עד רום ברך,
אהביני מתוקה, אהביני ונמות!

על מצע אהבתנו אחר לילה שבו זרם,
ישטפנו במבוכה לעולם הבחרות.
בחרות ללא בושה, נטולה היא אז כל ערך
אחזירה בלחישה הגוברת על דלות.

גלות מכל תשוקה, בה משול אדם לעבד
כי תשוקת אדם לרוך המהול בגבריות.
גבריות כה מאוסה המטשטשת לי הדרך,
המסיטה את השלטים ומותירה אותי בחוץ.  

מחוץ לכל תמונת-אמת צועקת צבע
זועקת אהבה, זועקת נשיות.
נשיות כה איתנה הנושפת לי בעורף
הקשה והגאה, עד אכזריות.

שבועטת בכולם, מעיפה גבוה מעלה
וחומקת בצילם של הרי האנושות.
אנושות - היכן ברחת? מסתתרת ורועדת!
וברבות שנים דעכת, לטרם הפיצוץ.

פיצוץ בורא עולם, יוצר אלים ושקר
נוטל מכל בריה, זוהר עצמיות.
עצמיות בתוך חברה, השואפת להטביע,
את שאוף נושאי חרבה - לחורבן התמוטטות.

מה תיתנו לי ואהיה, לאחד אובד באלם
כהמון אובד עצות, החולה בשיעמום.
ארביצוני ואבכה, אך הדם הוא לי כמים
הוא ברכת המאבק, לחיים עם משמעות!

משמעות אומרת: 'דרוך!' במקומך כנגד רוח,
רוח סערה, המאיימת להחריב.
ולשבור מפרקתך ולתלוש את האוזניים,
פן תשמע את בכיית - אחיך הגדועים.

הקטועים מצווארם ועד קצות הציפורניים,
כי מזמן יבש ליבם ולא אבו לו עוד.
עוד תרוצו בשדות, מול בערת צבעי שמיים
עוד תקוצו מחלום, לעולם מרוח יוד!

כי פצעיו מדממים משפריצים דם על המים
ששותים אתם אותם, בתום הסעודה.

ונבואת האחרית עוד תצוף בגביע יין
וגזירת הממתינים, לנצח לחלום.
ל ח ל ו ם  ו ל א  ל נ ש ו ם  
א ת  א ו ו י ר  ב י ן  ה ע ר ב י י ם.
לחלום ואז לרשום, שיר זוטא נוסף.