דשא. השמש הצהובה מאירה את הירוק מסביב. היא יושבת לצידי,
מביטה לתוך עיני. יפיפיה בשערה הערמוני הפזור ועיניה הירוקות
כמו הים. אני שוכבת לצידה, תומכת את ראשי בידי. שמלתה הלבנה
פרושה על ברכיה וידיה מונחות על חצאיתה ברוך, בוהקות
בציפורניהן האדומות ודקיקותן הציורית. מבטה נתפס ובורח, בורח
ונתפס במבטי, מילים שקטונת נאמרות ביניהם. עיניה אומרות תאהבי
אותי, תהיי שלי. הן נאנחות בצער וצועקות, אני תמימה, או לפחות
הייתי, אבל אני אנסה.
עיניי מסרבות לענות לתחינותיה, איני ודעת מה להגיד ליצור
היפייפה שיושב מולי, השמש הקייצית מרצדת על פניה.
"תפוח" הצעתי למלאך היושב לפני.
"תודה" ענה קולה השקט.
פתחתי את התיק והוצאתי מתוכו תפוח ירוק וגדול. היא אחזה את
התפוח בידה הנהדרת והרימה אותו כמו בחרדת קודש לעבר שפתיה
הארגמניות ושיניה הלבנות מלובן. עיניי עקבות אחר מהלכו של
התפוח עד שנעצה את ניביה בקליפתו הפריכה של הפרי. עיני התכלת
בחנו את מהלך מבטי, מנחשות את מה שלא נאמר ולא יאמר עוד.
"את לא יכולה" אמרתי ונתקלתי במבט מחוסר הבנה. "את לא יכולה
להיות שלי" נאנחתי בכאב האבידה, עיני מצועפות למול המתכת הקרה
שלה שמתחממת לעיתי על ידי שאר תוויה הרכים. "ואני אף פעם לא
אוכל להיות שלך" הוספתי בשקט.
התפוח עשה את דרכו הלאה משפתיה המלאות, חפון בידה לחיקה המתוק.
היא לעסה את הפרי באיטיות, איננה ממהרת, נהנית מהעסיס החמצמץ
שהתפשט בפיה. עיניה חקרו אותי, נעצרו על כל תו ובליטה, מחליקות
על עורי וחודרות דרכו. העיניים האלה גורמות לרעד בלתי נשלט,
לחום מתפשט בגופי כל אימת שחדרו את הקליפה. כחולות כשמיים
ומתמלאות בלחות בלתי נשלטת.
בתוך ראשי היא משתנה. השיער האדמוני מתקצר, קמל לו לאיטו,
מאפיר ואז מלבין. פניה מתקמטות, מתאימות את עצמן לשיער, לבנות
כגוויה, לבנות כמו השמלה שהיא לובשת. רק העיניים נשארות שם,
בוהות בי בתוכחה, מאשימו. הדשא התפוח השמלה ואודם השפתיים,
כולם מאשימים אותי באטימות, בקור ובפחד.
קבס עולה בגרוני למראה היפיפיה שלי במותה, נובלת כאשר אין
בכוחי לעשות דבר. שיערה האדמוני לא יוכל עוד להציל אותי,
ציפורניה האדומות לא יחרצו עוד בבשרי וגופי יחדל להיות התפוח
אותו היא מחזיקה. השמש קופחת מעל לראשינו מחממת את ראשה
האדמוני הבוער וזוהרת על עורה החוור המלא בנמשים.
"לא" היא מתחננת. "אם את עוזבת לא תהיה עוד דרך חזרה. גררת
אותי החוצה, אל תלכי ברגע האמת" התייפחות שקטה נשמעת בקולה.
ואני, אני נוטשת, עוזבת המלאך הגואל שלי, יושבת במרחק, ללא מגע
יד, ללא נשיקה, רק רוח שנושאת את ריחה הלוהט של האהבה שפוגעת
בפני ואופפת את כולי.
פניה מתקשחות. המומה מחוסר התגובה, מהקשיחות הפתאומית שהיא
רואה אצלי. תחינותיה אינן פועלות עוד, לא בשבילה, פוגעות
ומשמידות, אך ללא תוצאה. דמעות יפות ועגולות יורדות מהעיניים,
זולגות על לחייה ביאושה המרהיב ומכתימות את שמלתה. התפוח הנגוס
נופל על הדשא, ובאדמוניות מטרפת היא קמה וצועדת לה הרחק ממני.
אני לבד עכשיו, מושא תשוקותיה הלכה לה והעולם שומם.

דשא, השמש החמה מאירה ושורפת את הירוק מסביב. אני יושבת, היא
לא לצידי. והעולם סובב, אותי, אותה, סביב סביב. מקיף ללא לאות
את השמש הבוערת. חיוך עולה על שפתי, הדשא בשערי ומבטי בשמש
הבוהקת. גופי מתוח, נוגע באמא אדמה. מלאך אחד הלך. חיים
התחילו.