כשהדלקת את הנר,
הלבן, הבוהק,
סנוורת את עיניי לרגע.
וכשבכית, בכיתי עמך,
דמעה אחר דמעה,
העצב ביחד מתעצם,
וגובר, הוא גובר.
בסוף עוד ירדו אנשים לבנים,
אנשים לבנים עם כנפיים.
בסוף עוד ייקחו אותך ואולי גם אותי,
אחרי שניקח עוד כדור, ועוד כדור.

אני מניחה, שלא יהיה לי סוף,
אפילו בסוף,
לא אלמד לאהוב,
אבל בינתיים, חבקי אותי חזק,
אולי נתגבר על הכול,
למרות שאני מניחה,
אני מניחה שלא.

לפני כמה ימים,
שמעתי על הילד,
שמת בטיול בצופים,
הוא כתב את מותו עוד לפניי.
סיפר שבא שלד,
אליו בחלום,
אמר לו שהגיע הזמן ללכת,
והוא נפל, נפל לתהום עמוקה,
על שיח ורדים קוצני,
מצחיק איך אפילו המוות עלול,
ויכול להיות מקורי,
והדם התערבב בתוך ורד סגור,
אני מניחה שהיה זה מחזה לא נעים,
היופי הורג הם אומרים ואני עודני מחפשת,
מחפשת מקלט מהצרות של כולם.
אך אולי זה היה סימן,
סימן טהור,
סימן כואב,
סימן לשנים הבאות.