באותה שעה מאוחרת, היה קצת קריר בחוץ. מזג האויר לא האיר פניו,
מהשמיים דמעות זלגו. זוגות זוגות הלכו אנשים בטיילת של העיר
תל-אביב, איש ואישה לביתם. או שככה היה לפחות נדמה. עוד מעט,
ותהיה הטיילת ריקה. במעיל רוח כהה הלך דוד, וראה את הזוגות
הקורנים מאושר, איש ואישה לזוגם. ומר היה לו. ישב דוד על
החומה, ישב ובהה בים.

כבר מזה שלוש שנים דוד חושק ביציבות של קשר אמיתי. הוא שלח
פרחים לזו, שלח פרחים להיא, וכלום לא הועיל. כשל. את הבנות
שהכיר, הכיר בתור ידידות, ותו לא. לא ראה בהן כיותר מכך, ואם
ראה בהן כיותר מכך, לא זכה לקבל את אותו המבט חזרה. לפעמים זכה
במקום אותו המבט לקבל מגע יד, מעין צד מיני חדש שלא היה קיים
ביחסים קודם לכן, אך לא זכה למה שרצה יותר מכל - לחברה. כך גם
היה עם בת-שבע. כמעט.

חבר, הוא אינו ידיד שיש לו גם צד מיני. ידיד עם צד מיני זה
ידיד לחדר המיטות, למרות הרגש ההדדי שקיים בין השותפים לקשר,
כי אין זה רגש של אהבה, או אין זו אהבה של חברות אמיתית.
את בת-שבע הוא הכיר במסיבה שארגן עבור בית הספר שלו. כך הם
נפגשו. והם התחילו כמה ימים אחר-כך לדבר אחד עם השניה, לגלות
נושאים משותפים, ואפילו הבנה. זמן עבר, והם התקרבו, עד שהרגיש
קרוב אליה כחברה.
השניים פתחו גם צד מיני ביחסים שלהם, והיות ולא היה לאף אחד
מהם מישהו נוסף, דוד ראה בבת-שבע כבת הזוג שלו, למרות שלא הציע
לה חברות. חבר, הוא אותו אדם שאליו יש את אותו הרגש ההדדי של
חברות אמיתית. כמעט.

כל פעם שהיה מתקרב לנשק אותה, היא התחמקה. אך כשלא היה מנסה
לנשק אותה, ידעה בת-שבע היטב לשלוח ידה בדוד, לתת לו את המעט
שהיה צריך כדי שימשיך להרגיש את אותה ההרגשה של החברות.
וכך, דוד ובת-שבע נפגשו יום יום, ערב אחרי ערב. הוא סידר לה
ג'וב במקום עבודתו, והיו נוסעים יחד וחוזרים יחד, ואחרי שהיו
חוזרים היו מבלים יחד זמן, בטח רואים סרט שלקחו מספריית הוידאו
או סתם שותים יחד קפה.
ערב אחד, לא יכלו להפגש, ומתוך רעב של געגועים, דיברו בטלפון.
דיברו על הקשר שלהם. ועולמו של דוד נשבר לרסיסים, למראה של
מציאות חדשה.

בת-שבע לא ראתה בדוד יותר מידיד, וכשהציע לה את עצמו, נענה
בחיוב, אך הקשר ארך רק שבוע, עד שבת-שבע בחרה להיות ללא הנטל
של דוד כחבר.

שלח דוד את מלאכיו, לבדוק את סיבותיה של בת-שבע, וגילה,
שבת-שבע לא מרגישה משיכה אליו.

קם דוד מן החומה עליה ישב באותה השעה המאוחרת, ליטף את מעילו
כאילו כדי לנקותו, ופנה ללכת אל ביתו. כשהגיע, הרגיש בודד,
והתקשר אל בת-שבע, שתבוא לסרט או לכוס קפה.

הוא הכין להם קפה, וישב איתה לשיחה. הוא שאל לשלום אוריה, שהיה
החבר של בת-שבע. היא סיפרה לו כי הוא מעט לוחץ עליה במישור
המיני, וזה קצת מלחיץ אותה. למרות זאת, היא שוקלת לשכב איתו,
מחשש שאם לא תעשה כן, יחליף אותה אוריה באישה טובה יותר.

דוד ראה בכך טיפשות, אז דיבר איתה על היחסים שהיו לה ולאוריה,
ועל היחסים שהיו לו ולה. היא סיפרה לו שהיא נמשכת לאוריה, אך
אינה אוהבת אותו. היא סיפרה שאל דוד היא לא נמשכה, ודוד ידע כי
היא אהבה אותו.

שאל : "מה חשוב יותר, האהבה במערכת יחסים, או המשיכה במערכת
יחסים ?"
חשבה בת-שבע דקה ארוכה, ואמרה, שהאהבה חשובה יותר, אך הבסיס
לקשר זוגיות הוא המשיכה.
"ואיך הרומנטיקה ביניכם ?" שאל, וגילה, שהרגשות קרים בין
בת-שבע לאוריה, ואין רומנטיקה ביניהם. מר היה לו לדוד.
"תשמע, הוא לא שולח לי פרחים או משהו. קיבלתי ממנו דיסק עם
שירי אהבה, וממש הופתעתי, ולטובה."

את הדיסק, היא קיבלה בתחילת מערכת היחסים הזו.

הרומנטיקה דעכה בינה לבין חברה, אך היא נשארת איתו בגלל המשיכה
והחיבה. כשיבשה הכוס מקפה, היו בת-שבע ואוריה כמעט חודשיים
יחד. אך דוד עדיין הרגיש את הרצון ליציבות של קשר רציני, ויותר
מכך, הרגיש את הרצון ליציבות של קשר רציני - איתה.

הוא ניסה לדחוף את אוריה מבת-שבע, או לדחוף את בת-שבע הרחק
מאוריה. אך מסע השכנוע לא היה קל. בת-שבע היתה טהורה, עדיין לא
ידעה את אוריה, ולא כל גבר אחר, ורצתה לאבד את הטוהר, רצתה
להטמא. דוד רצה להיות הראשון שלה. דוד אהב אותה.
היא ידעה, ואולי עדיין יודעת, שאילו אכן היה דוד הראשון שלה,
היתה, ואולי תהיה, הפעם הראשונה שלה שונה לגמריי מאותה הפעם,
שהיתה, או שיכלה להיות עם אוריה.

על בת-שבע נחה עייפות, תשישות של סערת רגשות, והשמש גם התחילה
לעלות. השמיים התבהרו על עולמם, ודוד ובת-שבע הלכו לישון, איש
איש בביתו הוא.

דוד חלם על שקיעה אדומה, עם פיקניק לו ולבת-שבע. דוד חלם על
נשיקה איתה. דוד חלם עליה.
בת-שבע חלמה על הפעם הראשונה שלה, אך לא ידעה מי אותו האדם היה
בחלום. חלום נעים היה לה, אך חלום בלהות.

זמן רב עבר. אוריה ובת-שבע נפרדו. ודוד ניסה שנית, אך נכשל.
כמו בפעם הקודמת, ישב על החומה בלילה, בלילה קריר, בו מהשמיים
דמעות זלגו.
ועבר חודש, ועברו חודשיים, ובת-שבע פגשה אדם נוסף, שהיה מקסים
יותר מאוריה, ומושך יותר מדוד.
ועבר שבוע, ועברו שבועיים, ובת-שבע איבדה את טוהרה לאותו אדם.
ובאותו הלילה, דוד ישב על החומה, בלילה קר, ומעיניו של דוד
דמעות זלגו.