אני נכנס בשער של התחנה המרכזית החדשה, חולף ביעף על המאבטח
ההמום, ורץ לכיוון הקופה. אני סוקר בעצבנות את הלוח האלקטרוני,
שמשום מה מתעקש להתחיל בדיוק דף אחד אחרי ירושלים. הזמן עובר
באיטיות... הנה! זכרון יעקב, חדרה, טבריה, ירושלים! מתי
האוטובוס הבא? 22:45. הצצה חטופה בשעון מגלה לי שהשעה עכשיו
22:40.
לוקח לי בדיוק שניה וחצי להתענג על התזמון המושלם שלי, ואז אני
נזכר שנגמר לי הכסף בארנק, ואין לי איך לשלם באוטובוס. שיט!
אני מעיף מסביבי מבט מהיר, וקולט בזווית העין שלט ענק שאומר:
"כספומט - בנק לאומי - קומה 4", וחץ לבן וענק שמצביע למטה,
למקרה שלא הבנתי מה הכוונה.
אני מתחיל לרוץ בכל הקומה (קומה 6), לחפש מדרגות. מצאתי מדרגות
נעות! אוף, הם עולות. גם כשאני רוצה לרדת, מכריחים אותי לעלות.
לאחר הערכת מצב מהירה, אני שועט מטה במדרגות העולות. טוב, זו
לא פעם ראשונה שאני עושה את זה, כבר עשיתי את זה כשהייתי קטן.
כמובן שגם בקומה 5 המדרגות לא נמצאות איפה שצריכים אותם, וגם
בקומה זו אני צריך להתרוצץ כמו נמלה מסוממת כדי למצוא אותן.
לאחר תלאות רבות, עציץ שבור וזקנה שנפלה, אני מגיע אחר כבוד
לכספומט.
אני ניגש אליו במהירות, מכניס ביד רועדת ממאמץ את הכרטיס
המגנטי, מוציא 100 שקל, וטס חזרה למעלה.
תוך כדי ריצה אני עוד מספיק להביט בשעון: 22:45. אני הולך
להפסיד את האוטובוס... אני פורץ בין שני אנשים שמשום מה בחרו
לדבר בדיוק המסלול הקצר ביותר לתחנה שלי, עובר במהירות בין
גדרות המתכת המעצבנות, ונכנס לאוטובוס.
מרוצה מעצמי, אני משלם לנהג, חיוך ענק מרוח על פניי, עובר בין
המושבים, ובוחר לי מושב שנראה נוח ומרווח להתמקם בו. אני
מתיישב, ומדושן עונג מציץ בשעוני: 22:46. דפקתי את אגד.