קודם, לפני שאני מתחיל, רציתי לספר לכם קצת על עצמי:
אני לומד בבית ספר "חשמונאים" בכיתה ז'. המקצוע שאני הכי שונא
זה תנ"ך.
באותו יום היה לנו שיעור תנ"ך בסוף היום. זה היה יום ממש חם
ואני הייתי חצי מעולף בכיתה. לא הקשבתי למה שהמורה הסבירה וגם
לא היה אכפת לי. כל מה שרציתי זה לחזור הביתה, לשתות מיץ ענבים
קר או קולה (מה שיש במקרר) ולשחק בפלייסטיישן במזגן.
הצלצול העיר אותי מהשינה. נגמר השיעור. כל התלמידים הרימו את
הכסאות חוץ מפיני, הוא אף פעם לא מרים. "שהשרת ירים, זו עבודה
שלו", הוא היה אומר. הרמתי את הכסא בעצלתיים ויצאתי מהכיתה.
מבית הספר עד הבית יש לי הליכה של 4 דקות, לא יותר, אבל בחום
הזה זה נראה כמו נצח. הגעתי לשפת הכביש, ליד מעבר החצייה
ועמדתי, ממתין שיעצרו לי כדי שאוכל לעבור. מכונית עצרה ליד
מעבר החצייה והנהג הנחמד סימן לי לחצות את הכביש. ירדתי אל
הכביש והתחלתי פוסע לעבר הצד השני.
ואז, משום מקום הגיחה מכונית מהנתיב השני ופגעה בי. היא העיפה
אותי אולי כמה מטרים אחרי מעבר החצייה. הנהג המופרע בכלל לא
התעניין למה עצרה המכונית בנתיב הימני, ופשוט נסע עלי, תכל'ס.
הראש שלי נחבט בכביש, אני זוכר שפשוט צרחתי מכאבים. הידיים
והרגליים שלי היו מלאות דם. אין לי מושג כמה זמן שכבתי שם על
הכביש. אני מניח שזה היה כמה שניות, אבל זה נראה כמו שעה, שעה
וחצי. טוב, אולי שעה וארבעים. הראשון שרץ אלי היה הנהג שנתן לי
לעבור, הנהג האדיב. הוא גחן מעלי ואמר לי: "ילד, אתה שומע אותי
?"
שמעתי אותו, אבל לא עניתי לו. הייתי עדיין בהלם מהתאונה.
ואז הגיעה אביגיל. המורה לתנ"ך, המקצוע שאני כל כך שונא, הייתה
בדיוק בזירת האירוע כשזה קרה. היא גחנה מעלי ואמרה לי: "גדי,
מה הוא עשה לך ..."
ובדיוק כשהיא רכנה מעלי, ראיתי לה את הציצים.