[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סידרת סיפורי הבניין נכתבת כבר לאורך זמן. זהו הסיפור
העשירי. הפרקים הקודמים נמצאים בעמוד היוצר שלי, ("עזבון" הוא
מספר 9) אך נראה שכמו כל הסיפורים בסדרה - גם זה יכול לעמוד גם
בזכות עצמו.

הערה: ביצירה זו מובאים ציטוטים מתוך שירים שזכויותיהם שמורות.
המחברים והמלחינים מופיעים בסוף היצירה על פי סדר הופעתם לצורך
שמירה על רצף הקריאה.





סמי.


חווה שרה ואני התמסרתי שוב לצלילים:

"האמנם, האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף, ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם".


הווליום הטביע את העולם ומחק אותו מעבר לקירות הדירה שלי,
ולרגע לא הייתי בת-אביב וישבתי שוב על הטרקטור האדום והרועש
ואבא נוהג בשביל שחצה את הפרדס. עצי ההדר עמדו ירוקים כתמיד,
ופה ושם נראה כתם כתום שהקוטפים החמיצו אך הפכו את אחר הצהריים
למתוק עבורי.

"...ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע
וראית את השמש, בראי השלולית הזהוב".


אם מוצרט לא היה מיילל, לא הייתי מבחין בדפיקות לפחות עוד כמה
דקות, אך החתול הגדול התיישב ליד הדלת ודרש לראות מי האורח.
הפרדס נמס אל תוך המרצפות ותל-אביב בצבצה שוב מתוך החדר, גשומה
וכהה.

החלשתי את המוסיקה, שחררתי את הנעילה ופתחתי את הדלת.
ציפי עמדה שם בשיער רטוב והבעה משועשעת של הפתעה על פניה.

"כן"? שאלתי בחוסר סובלנות.

היא חייכה, "לא - סתם, האמת שמעתי את המוסיקה וחשבתי שיש לנו
שכנים חדשים, אז באתי להגיד שלום. אבל... אני רואה שטעיתי
ו..."

"כן, אני עדיין פה. מאוכזבת"?

"זה משנה לך"?

"לא ממש", לא הייתי צריך לחשוב על זה אפילו לרגע. "למה חשבת
שיש לך שכנים חדשים"?

"אה... לא יודעת, אולי חווה אלברשטיין. אולי תחושת בטן כזאת של
משהו חדש באוויר".

"לי אסור לשמוע חווה אלברשטיין"?

"לא יודעת אם אסור... אבל בוא נודה בזה, אתה לא נראה כמו
הטיפוס שיצטט לאה גולדברג בשיחה רגילה".

- מיאו

נראה שאפילו מוצארט הסכים איתה. יופי. פעם ראשונה היא דופקת
בדלת שלי וכבר היא עושה לי הפרד ומשול עם החתול.

"יש הפתעות בחיים", אמרתי נועץ מבט שדרש מהחתול להתעשת ולהפגין
סולידאריות עם מי שאימץ אותו ונתן לו בית חם לחורף.

- מיאו

הוא לא התרשם.

"זה הכל, או שאת רוצה לעבור על הארון שלי ולבדוק איזה בגדים לא
בסגנון האישי שלי? אני פשוט לא רוצה לתפוס אותך לא מוכנה גם
ברחוב"...

"אני מצטערת, נראה ששוב הצלחתי לדחוף את האף שלי ולהעביר
ביקורת במקום שלא בקשו ממני".

"הא"?

"זאת סדנה שאני עוברת עכשיו. היא נקראת 'להיפגש עם עצמך'. אחד
הדברים שהיא עושה זה נותנת לנו כלים לראות איך מה שאנחנו עושים
משפיע על אחרים. ...אוף, עושה את זה שוב: מסבירה למישהו משהו
שהוא לא ביקש לדעת. טוב, זה עוד עבודה בתהליכים".

היא התעשתה. "אז לקבוע לך פגישה עם השותף שלי פיני? הוא מת על
חווה אלברשטיין, מסתבר שיש לכם משהו משותף אחרי הכל. עוד יכול
לצאת מזה משהו".

נהדר! בדיחות הומואים. היא בטוח חושבת שאני גיי.

"בטח. חמוד מאוד הפיני הזה. חבל שהוא תפוס... כבר סגרתם
אולם"?

ההבעה על פניה השתנתה וחזרה להיות מוכרת יותר כשצידי פיה נחרצו
כלפי מטה.

"בסך הכל רציתי להגיד שאתה יכול להתחשב ולהחליש קצת את
הווליום. זה הכל".

היא הסתובבה ופנתה לעבר המדרגות המובילות לדירתה.

- מיאו.

אני יודע מוצארט, זה היה מתחת לחגורה אבל אתה באמת לא יכול
להאשים אותי במקרה הזה.





"מה קרה לילד שדיבר אל כוכבים
שהמתיק סודות עם סביונים ושחפים
שספר כל נמש חרש ובחול נרדם -
מה קרה לו יום אחד שקם ונעלם?"


מה היא מבינה בכלל הציפי הזאת. אני מבדיל אפילו בחושך בין לאה
גולדברג  לאהוד מנור. למה שאני לא אדע לצטט משוררים? רק
להומואים ולבנות מותר? וכן - אני אוהב להקשיב לחווה אלברשטיין,
היא מחזירה אותי אל הילדות וזה לא גורם לי להרגיש פחות גברי.
טוב, זה לא שהיא תפסה אותי בשמלה עושה ליפסינג וחולם שאני
חווה.

המחשבות לא הרפו ממני במשך כמה ימים. למעשה כל פעם שהקשבתי
לחווה, משהו מהחוויה התקלקל. אם רק הייתי מנגן בגיטרה... אבל
לא עם אצבעות שמנות כמו שלי. לא לא. "אתה תנגן על קלידים או על
כלום". זה מה שהטבע החליט וגם זאת אימא שאי אפשר להתווכח
איתה.

את פריטת המחשבות שלי הפסיקה תחושה קרירה בכפות רגליי. לא
טעיתי, הגרביים שלי היו ספוגות מים והנחיל הרטוב שכבש אותן
התקדם במהירות מן המקלחת לתוך החדר האחר שהיה למעשה כל שאר
הדירה.

מוצארט ישב על שולחן המטבח, אדיש ויבש. "עכשיו אתה שותק פתאום,
נבל... בטח ראית את זה קורה ולא אמרת מילה".

- מיאו.

"תודה באמת". זינקתי למקלחת כדי לבדוק מה הבעיה.

לקח לי מספר שניות לאתר את הבעיה, זה לא היה הברז או הדוד
החשמלי. התקרה היתה ספוגה במים שטפטפו בזרם אחיד וקולח ומלאו
את האמבט בו השארתי את הפקק בחור המוביל אל הביוב.

תוך שנייה שלפתי את הפקק והשתמשתי בדלי כדי לרוקן קצת מים
לאסלה לצורך איזון המפלס. איזה הומו היה חושב על זה, הא? פיני
היה חושב על זה? לא. פיני בטח היה צורח בהיסטריה ורץ להציל את
הפוסטר של ברברה סרייסנד מטביעה.

גרפתי את המים שכיסו את הרצפה לחדר המדרגות, וידאתי שאף כבל
חשמלי לא מונח על הרצפה והנחתי את מוצארט על המיטה בתקווה
שינמנם קצת ולא יתרוצץ על המרצפות המתייבשות.

לא היתה ברירה. כדי לעצור את הנזילה צריך לעלות לציפי ופיני
הגרים בדירה מעלי. המים בוודאי באים מפיצוץ צינור במקלחת
שלהם.

ציפי פתחה לי את הדלת בחלוק רחצה סגול ומגבת עוטפת את שיערה.

"אז בכל זאת באת לפגישה עם פיני"! היא הסיקה בניצחון.

"לא בדיוק", אמרתי.

"נגמר לך, אז באת לקחת כוס חווה מאיתנו"?

"את תמשיכי עם זה עוד הרבה"?

"אני בהחלט יכולה".

"יופי, אז אולי את יכולה לעשות את זה בזמן שהמקלחת שלך לא
מציפה את הדירה שלי".

פניה הרצינו. "הדירה שלך מוצפת"?

"כבר לא. אבל צריך לפתור את הבעיה הזאת בדרך קצת יותר רצינית
מזה שתפסיקו להתקלח".

"מה אני יכולה לעשות"? ציפי נשמעה כנה.

"צריך להתקשר לבעל הבית ולהודיע לו להזמין אינסטלאטור. על
חשבונו כמובן, ואני מניח שגם שיפוצניק כי בטח יצטרכו לחפור
ברצפה".

"אני כבר מתקשרת למר גורי. בוא תיכנס". היא פתחה את הדלת ורצה
לעבר הטלפון האלחוטי שנח על שולחן הסלון.

"עונה רק המזכירה האלקטרונית. השארתי לו הודעה", היא התיישבה
על הספה שמולי והשפילה מבט. "הגרביים שלך רטובות".

"כן, ככה גיליתי" -

"את ההצפה", היא השלימה את המשפט שלי. "אני אביא לך גרביים
יבשות".

"לא צריך, זה בסדר"
.
"שום בסדר, אני צריכה גם ככה להחליף למשהו קצת פחות מפואר
מהחלוק הזה. אתה עוד תחשוב שאני יוצאת לאיזה נשף".

היא נעלמה בחדר שלה, והופיעה בחזרה מהר יותר מכל אישה שראיתי
בחיי לבושה בג'ינס וחולצה אדומה שהבליטה לה את החזה.

"אני מקווה שאלה בסדר", היא הגישה לי גרבי צמר סגולים מגולגלים
יחד.

"רק אם את מבטיחה שלא תהיה פה אף בדיחת פיני נוספת".

היא חייכה והסתובבה לכיוון המטבח.

"אני מכינה משהו חם, מה אתה רוצה לשתות"?






"חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף."


כמעט שעה וחצי מאוחר יותר האינסטלטור ירד מהדירה של  ציפי
ופיני כדי לראות מה הוא יכול לעשות בדירה שלי.

לא הרבה, מסתבר, הוא תיקן את הנזילה במיקלחון של הדירה מעל,
ועכשיו נשאר רק לחכות שהכתם בתקרה שלי יתייבש ולעשות טיפול
לקיר נגד צמיחה של עובש.

- מיאו

מוצארט רחרח את ארגז הכלים של האינסטלטור וזה בתגובה רקע ברגלו
על הרצפה וצעק "קישטה"! לחתול ההמום שזינק משם בבהלה.

"זה רק חתול", אמרתי בחדות, "הוא לא היה אוכל את הכלים שלך".

"לא רוצה שיעשה עליהם את הפיפי והקקי שלו", אמר האינסטלטור
במשיכת כתף, הרים את ארגז הכלים והסתלק.

"גם כשגדלים לא מבינים, רק פשוט יום אחד מפסיקים לשאול" זמזמתי
למוצארט, "והנה ציטטתי תרצה אתר ציפי, סתם ככה... גם זה היה
מפתיע אותך"?

הרגשתי שציפי רודפת אותי. האם זה יתכן שהבחורה הזאת תערער אותי
עד כדי כך? האם באמת הפריע לי מה היא חושבת עלי?

- מיאו.

"מוצארט שתוק".







"אישה אחת, גרה בתוך אבטיח גדול נורא
היו לה שני שרפרפים וכסא ומנורה
היא חתכה לה חלון וחצבה לה סלון
ותלתה שם תמונה והכניסה ארון
וחתול שיצוד עכברים היא גידלה בפינה
ופתאום"...


השעה היתה כמעט עשר בלילה כשנשמעו דפיקות על דלתי.
מוצארט קפץ כנשוך נחש והחל לשרוט את הדלת בכפותיו הגדולות.
מעולם לא ראיתי אותו מתנהג ככה.

"מוצארט, מוצארט - תירגע"!

ניגשתי לפתוח כשלפתע הבנתי למה החתול משתגע. ריח תפוחים אפויים
וקינמון עלה באפי. פיונה? זה לא אפשרי...

ציפי עמדה בדלת מחזיקה תבנית מהבילה מכוסה במגבת מטבח. היא
לבשה את אותם הבגדים כמו קודם רק משום מה נראתה יותר טוב...

"אני מצטערת על השעה המאוחרת", היא אמרה, "פשוט, אני יודעת
שעבר עליך יום לא קל עם כל המים האלה והכל... אז הכנתי לך משהו
קטן שיעשה לך קצת מתוק".

לא ידעתי איך להגיב אז פשוט פתחתי את הדלת והנחתי לה להיכנס.
זאת היתה הפעם הראשונה שהיא היתה בדירה שלי. פניה עברו מן השיש
הקטן שליד כיור המטבח אל שולחן המחשב ומשם אל המיטה שעמדה
בצידו השני של החדר.

"כן כן, ככה נראית דירת חדר... כל הבית - בחדר אחד. התקשרו
עכשיו לערוץ הקניות ונכלול בהצעה זו גם שירותים צמודים מתנה"!

היא חייכה במבוכה והניחה את התבנית על השולחן.

"לא אמרתי כלום", היא אמרה.

"לא היית צריכה". עניתי.

היא התיישבה על קצה המיטה בזהירות.

"אם הייתי יודע שתבואי... אמ, לא. לא הייתי מסדר שום דבר. ככה
אני חי".
עכשיו החיוך שלה היה גדול ורגוע יותר.

"נו", היא אמרה, "אתה לא הולך לטעום מפאי"?

האמת שגם אם הייתי רוצה לסרב, הניחוח לא היה נותן לי. הוצאתי
מן הארון שתי צלוחיות שלא דמו אחת לשנייה לא בצורה ולא בגודל,
ובעזרת סכין ירקות פרסתי בעדינות שתי פרוסות מן העוגה.

סיידר חם וסחרחר מקינמון נימוח על לשוני. כל שרירי רפו ועיניי
נעצמו בהתמסרות.

"זה ממש כמו..."

"אל תגיד את זה", היא חתכה אותי, "זה לא כמו הפאי של פיונה.
זה באמת הפאי שלה".

"אבל איך", שאלתי בפה מלא.

היא המתיקה סוד מחויך, "קיבלתי אותו בירושה".

- מיאו!

"כן מוצארט, היא נתנה לי את המתכון ממש כמה ימים לפני ש..."
היא נעצרה ולרגע התקשתה לבלוע. "רצפט", היא אמרה פתאום מצחקקת,
"היא קראה לזה רצפט. הרצפט הסודי"!

"ואת עושה לה ולפאי שלה חסד. זה מושלם כמו המקור".

ציפי התמלאה בנחת. "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד"?

"ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט, כאור בשולי הענן." עניתי
והתיישבתי על המיטה לידה מביט אל תוך עיניה.

היא שתקה נבוכה.

"את רוצה שאני אחזיר לך עכשיו את הגרביים שנתת לי"?

היא הניחה את הצלוחית בצד והנידה את ראשה. "תחזיר אותן עם
התבנית של הפאי".

"רק אם את מבטיחה למלא אותה מחדש ב-"...

"כל יום חמישי". היא השלימה שוב את המשפט שלי.

פתאום הבנתי למה הרגשתי שציפי רודפת אותי. לא סלדתי מהציניות
המצוחצחת והאנטיליגנטית שלה - נמשכתי אליה! אל ציפי שישבה על
המיטה שלי בחולצה אדומה עם מחשוף נדיב ומילאה את הבית שלי בריח
משכר של תפוחים.

ואז זה יצא ממני, ככה, בלי אזהרה: "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי
נפשך, שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך. מקיר נופל, מגג נדלק, מצל
חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים".

"ומה אם אני לא רוצה להיזהר"? היא שאלה בשקט ולא חיכתה
לתשובה.
שפתיה נגעו בשפתיי, מסוכרות וחמות.

"זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן,
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא
ולא לרחש חשדות ודבר אשם,
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה".





יוצרי השירים המצוטטים ביצירה לפי סדר הופעתם:

את תלכי בשדה  
מילים: לאה גולדברג
לחן: חיים ברקני

ימי בינימינה
מילים: אהוד מנור
לחן: מתי כספי

חופים
מילים: נתן יונתן
לחן: נחצ'ה היימן

אישה באבטיח  
מילים: נורית זרחי
לחן: שלמה גרוניך

שיר משמר
מילים: נתן אלתרמן
לחן: סשה ארגוב

את תלכי בשדה (פעם שניה)  
מילים: לאה גולדברג
לחן: חיים ברקני







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שלא טוב לו -
שילך לאתר אחר
(או שלפחות יבוא
לדף יוצר שלי)




גלמוד שרוצה
תשומת לב


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/1/08 16:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקאל אמיר

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה