"למה את לובשת כובע צמר באמצע הקיץ?"

עיניים גדולות וכהות ננעצו בזקנה שישבה בדממה על הספסל.

"זה בגלל שקר לך? הכובע הזה קטן מידי בשביל הראש שלך!"

העיניים לא הרפו.

הזקנה לא התרשמה. עיניה שלה בהו מעבר לילדה שנעמדה מולה. בהו
מעבר לזמן בו עמדה הילדה הזאת בכלל. בהו ולא הקשיבו.

"זה כדי לכסות את האזנים הגדולות שלך?" -  הילדה ניסתה דרך
חדשה לקבל את תשומת ליבה של הזקנה.

"אוזניים ארוכות, אוזניים ארוכות. אוזניים ארוכות", הילדה
צרצרה בזמן שהיא מדלגת על רגליה הקטנות מצד לצד, "לסבתא יש
אוזניים ארוכות!"
לפתע ניתק מבטה של הישישה מהיכן שהיה ועיניה הביטו ישירות לתוך
עיניה של הילדה. עיניים כחולות ירוקות מלאות בסדקים וחריצים.
עיניים עם כפלים כמו דפים על גבי דפים של סיפורים, ננעצו בברק
עמוק, כהה, והצמא שניבט מתוך ילדה כבת 6.

"יש לנו בגן ילד שיש לו אוזניים ארוכות וכולם קוראים לו
אווירון. זה בגלל שהוא אומר שאם הוא רץ מספיק מהר, הוא יכול
ממש לטוס. בטח גם את היית יכולה לטוס אם היית יודעת לרוץ מהר.
את יכולה לרוץ מהר? מהר כמוני?"

הילדה לא המתינה לתשובת הזקנה והחלה להקיף את הספסל בריצה, בלי
להפסיק את שטף דיבורה; "אני רצה הכי מהר בגן. יותר מהר
מאווירון. אבל אני לא יכולה לטוס, כי לי יש אוזניים קטנות",
היא משכה באוזניה בכוח לצדדים. "אבל אולי יום אחד יהיו לי
אוזניים גדולות, כי אימא אומרת שאני עוד קטנה... אז בינתיים
אני מתאמנת בלרוץ מהר כדי שכשהן יגדלו אני אהיה מוכנה. את
הצלחת לטוס פעם?"

הילדה נעצרה מתנשפת מול הזקנה ואז המשיכה לקפץ במקום.
"את לא מבינה מה שמדברים איתך?" היא הניחה את שתי ידיה על
מותניה בתוכחה.

"אוף! מה יש לך! למה את לא עונה? ואיך זה שלא חם לך נורא? לי
חם נורא. אני מזיעה כמו סוס פוני קטן. זה מה שאבא אומר, ואימא
אומרת שכשאני הולכת לישון בלילה היא סוחטת מהבגדים שלי מספיק
זיעה בשביל למלא את כל האמבטיה. למרות שאני לא מאמינה לה, כי
פעם התעוררתי בלילה כשהיא ואבא ישנו והלכתי לראות אם האמבטיה
מלאה  - אבל היא בכלל לא היתה מלאה, היא היתה סתם. וגם ביום
הולדת שלי ביקשתי שיקנו לי פוני אבל קיבלתי רק בובה של פוני
וזה בכלל לא אותו הדבר". היא הניעה בראשה לצדדים.

הילדה השתתקה לרגע. הזקנה שלחה את ידה באיטיות לתיק שהיה מונח
לצידה. תיק דמוי שק קטן, עם דוגמת פסים בצבע חום וירוק, ושתי
ידיות פלסטיק דהויות וסגולות. היא פתחה את התיק בזמן שהילדה
הסתכלה בה מרותקת.

"מה יש לך בתיק? יש לך ממתקים? כי אם יש לך אני לא יכולה לקחת
ממך. כי את זר. אימא אומרת שאסור לקחת ממתקים מזרים. בעצם היא
גם אומרת שאסור לדבר עם זרים...", הילדה עברה ללחישה, "טוב אני
לא אספר לה, ואת  - גם ככה לא נראה לי שאת ממש יודעת לדבר"...

ידה של הזקנה עדיין שוטטה בתוך התיק, מעירה רשרושים שהעידו על
תכולתו. פלסטיק, ונילון התגוששו עם מתכות קלות ונייר.

"גם לי בבית יש תיק גדול, כי כשייגמר החופש הגדול אני הולכת
לכיתה א'. אם תספרי לי מה יש לך בתיק אני אספר לך מה יש בשלי -
כדאי לך!" הילדה עצרה לבדוק אם דבריה עושים רושם. "הרבה דברים
יפים יפים יש לי בתיק..." הזקנה המשיכה לפשפש בחפציה ונראה כי
שכחה לחלוטין מקיומה של הילדה. "דברים הרבה יותר יפים משלך!
בטוח יותר יפים משלך! יש לי קלמר ורוד ועיפרון חד חד חד - שאבא
אמר לי לכתוב איתו בזהירות, ויש לי מחברת אדומה עם לבבות ו -
", הזקנה הוציאה משהו מהתיק.

זאת היתה שרשרת כסף עבה ועליה היה מדליון עגול עם חריטות
ופיתוחים מסולסלים.

הילדה התקדמה צעד אחד לפנים בזמן שהזקנה התירה את הסבך שנוצר
בשרשרת בידיים רועדות. היא הרימה את מבטה בחזרה אל הילדה ואז
חייכה. הילדה אף פעם לא ראתה חיוך כזה: צד אחד של הפה התעקם
כלפי מעלה בעוד שהשפה התחתונה נשארה ישרה ומשורבטת, אבל
העיניים הן שעשו את ההדבל: - במקום להתכווץ ולהיסגר הן נפקחו
והבריקו בגוון מימי.  

הזקנה הרימה את המדליון אל הילדה. ואז פיסקה אותו בעזרת
אגודלה. שתי כשוות התליון נראו שונות מבפנים. על האחת היתה
מראה קטנטנה, ואילו על השנייה, היתה תמונה. התמונה היתה בשחור
לבן ודהויה מאוד, אך הילדה יכלה לראות בברור פנים של ילדה אחרת
ניבטות ממנה. לילדה ההיא היה שיער ארוך ושחור, ממש כמו לה,
ועיניה היו גדולות, שחורות ומלאות ברק שואל. הילדה ההיא היתה
מבוגרת ממנה אולי רק בקצת. היא היתה לבושה בחולצה מוזרה עם
קווים ישרים ועל ראשה היה כובע. כובע צמר עם פסים רחבים. בדיוק
כמו זה שלבשה הזקנה.

"זאת הבת שלך? היא לא דומה לך. אין לה קימוטים על הפנים כמו
שלך. איפה היא? למה היא לא פה? אני יכולה לבוא לשחק איתה פעם?
אימא אומרת שזה טוב שיש חברים. היא גם אומרת שאני מדברת יותר
מידי, ושרק לילדים אחרים יש סבלנות לשמוע את כל הקשקושים שלי -
אבל זה לא נכון. לילדים אחרים אף פעם אין כוח לשמוע את
הקשקושים שלי. תמיד כשאני מתקרבת הם רצים למקום אחר... אבל  את
יודעת למי יש כוח לשמוע אותם? נו, תנחשי... תנחשי - תנחשי! טוב
אני אגלה לך: לך. לך יש כוח לשמוע את כל הקשקושים שלי ובגלל זה
אני פה ולא במגלצ'ות עם כל הילדים האחרים".

"הבת שלך שם? עם כל האחרים... במגלצ'ות"?

כמעט בצורה בלתי מורגשת, הזקנה הניעה את ראשה לצדדים בזמן
שסגרה את כשוות המדליון והחזירה את השרשרת לתיקה.

היא הביטה אל הילדה וחייכה שוב, אך הפעם היה בחיוכה משהו שונה;
נדמה היה שאור קטן נדלק מאחורי העיניים הסדוקות.

היא נעמדה באיטיות, ואז הסירה את כובע הצמר המרוט מראשה.

בעדינות אין קץ חבשה אותו לראשה של הילדה.