אני כבר רגילה לשטויות של אסף בעלי. לכל הגברים יש את השטויות
שלהם. אנחנו יודעות את זה, והחכמות שביננו יודעות איך לעבור
עליהן לסדר היום. אם לא תעברי לסדר היום תפסידי בשתי מערכות.
אולי ביותר.

אסף בעלי הוא מאלה שלא מסוגלים לזרוק שום דבר. חדר העבודה שלו
עמוס בספרים ובערמות של דפים מהם הוא לא מסוגל להיפרד. בחדר
הכביסה, שהפך עם הזמן למחסן מאולתר, ישנם מדפים על גבי מדפים,
עם ארגזים בהם אין סוף חפצים שונים המעלים אבק לצלילי סחיטה
וייבוש. על ארון הבגדים שלו אין בכלל מה לדבר. אם רק אעז לזרוק
על דעת עצמי טי שירט דהויה ומתפוררת, לא אפסיק לשמוע על זה
במשך שבועות.

בהתחלה עוד הייתי נאבקת בו. מזיזה דברים כדי לנקות אותם. בודקת
אם הוא שם לב שהם חסרים או אם שינו את מקומם... הוא היה שם לב
בכל פעם מחדש. "יש לי את הסדר שלי בתוך הבלאגן", הוא אומר לי
כל הזמן. מה שנכון נכון. הוא, תמיד יודע איפה למצוא את הדברים
שלו.

גם לחלק את הבית לאזורים לחפצים שלו והחפצים "שלנו" לא עזר.
הוא פלש מחדר העבודה לסלון ומהסלון לחדר השינה. חדר הכביסה הוא
הכיבוש האחרון שלו ולמזלי יש שם עוד הרבה מקום, אבל זה רק
עניין של זמן עד שנצטרך לעבור לדירה יותר גדולה.

אז ויתרתי. זה אסף וככה זה.

אף פעם לא הצלחתי להבין את ההיקשרות של אנשים לחפצים. אל תבינו
אותי לא נכון, זה לא שאני יכולה להסתדר בלי האוטו שלי, אבל זאת
היקשרות פונקציונאלית. מעשית. אם מחר יחכה לי רכב אחר בחניה
והוא עדיין יקח אותי לעבודה, זה לא ישנה לי שאין על הכיסא את
הקרע מהסיגריה האחרונה שעישנתי ביום שבו הפסקתי לעשן.

עם אסף כמובן זה אחרת. בגלל זה כל-כך קשה לו להיפרד מכל דבר.
כל חפץ הוא חוויה ומלואה שחייו נקשרו בה והוא אינו מוכן לוותר
עליה. הוא שומר את הקיסם שהשתמשתי בו מארוחת הערב בה הציע לי
נישואים. הוא שומר את תיק העבודה הראשון שלו למרות שהוא בן 15
וכבר היו לו מאז לפחות עוד שישה שבעה תיקים. גם אותם הוא שומר.
אל תטעו.

יום אחד נתקלתי באוסף התיקים הזה. קול של שיעול וגניחות
מצמררות הריץ אותי למחסן שם גיליתי לחרדתי שמכונת הכביסה שלנו
התאבדה. בית החזה שלה היה פעור בזמן שחולצות ומכנסיים נשפכו
מתוכו כקרביים מטפטפים בתוך שלולית מקציפה. ידעתי שזה הסוף.
היא גססה במשך מספר חודשים וידענו שבקרוב היא כבר לא תהיה
איתנו יותר. למרות שעם אסף אי אפשר לדעת. הוא עוד מסוגל לשים
אותה בתוך אקווריום זכוכית גדול באמצע הסלון ולא לתת לה ללכת.
אני יודעת שלא ככה היא רוצה לסיים. היא רוצה ללכת בכבוד
ושיזכרו אותה כמו שהיא היתה.

המצב דרש תגובה מהירה ויעילה. התקשרתי לעוזרי, השכן מלמטה כדי
שיעזור לי להוריד את המכונה במהירות לרחוב שם אולי יקח אותה
מישהו וימנע ממנה גורלם המוזיאוני של רוב חפצינו הישנים. עד
שעוזרי הגיע, אספתי את בגדים הרטובים לתוך גיגית וניקיתי את
המים שנקוו אל חור הניקוז. היה זה אז שהבחנתי שחלק מהארגזים של
אסף עומדים על הרצפה ולא על המדפים והם נרטבו בהצפה.

עוזרי דפק על הדלת ומהרתי לפתוח לו. הוא הביט בגופה החיוורת של
מכונת הכביסה, שפשף את שתי ידיו על מכנסי הג'ינס הכמעט לבנים
שלו, ואז בדרך שחלקה ג'נטלמנית וחלקה שוביניזם טהור התעקש
להרים ולשאת אותה לבדו עד למדרכה שמול הבניין. הוא אפילו סירב
בנימוס לכוס הקפה שהצעתי לו בתמורה למאמץ. לא העזתי להציע לו
יותר. גאווה תימנית היא משהו שלא כדאי להסתבך איתו.

חזרתי אל מה שהפך להיות באופן רשמי המחסן של אסף, במיוחד עכשיו
כשמכונת הכביסה הלכה לעולם שכולו טוב. זה מעגל החיים כנראה...
עם קצת מזל מה שהיה בארגזים נהרס ויהיה לי תירוץ טוב להשליך גם
אותם.

קופסאות הקרטון הרטוב התפסקו בין ידיי והצלחתי ליילד מתוכן 7
תיקי עסקים, 5 כובעי מצחייה, זוג כפכפים שקופים וקופסת מתכת
קטנה ומסוגננת שלרוב מחזיקים בה סיגריות.

פתאום כל מה שהיה בחדר נעלם: התיקים, הכובעים, הכפכפים - אפילו
שיליית הקרטון המפורקת על הרצפה.

אסף מעשן? כלומר עישן? כלומר - סיגריות?!

דבר אחד אסף בעלי לא סבל. סיגריות וכל מה שקשור בהן. בכל פעם
שהיינו מתיישבים עם חברים לשולחן, הוא היה מעביר בהפגנתיות את
המאפרה לצד הרחוק ממנו ביותר. שנים לקח לי לשכנע אותו לא לקום
בגסות ולעזוב את השולחן כשמישהו היה מוציא לתומו מצית מהכיס.
הוא עדיין היה נשאר זעוף במקומו, על פניו הבעה דרמתית של חוסר
שביעות רצון, ידיו מנפנפות באוויר את העשן גם אם לא ננשב
בכיוונו, והוא משתעל ומכחכך בגרונו עד שהמעשן המסכן היה עוזב
את השולחן או לחילופין עד שהסיגריה היתה מסתיימת.

אם היה דבר שלא היה סיכוי למצוא בתוך כל החפצים שאסף אוגר, זה
מאפרות, סיגריות וציוד נלווה אליהן. והנה, בכל זאת - קופסת
מתכת קטנה וכסופה, ועליה מוטבעת בחוסר טעם משווע דמותה של נערה
צעירה עם שיער ברונטי גלי וכובע שכבר הספיק לצאת מהאופנה
ולחזור אליה לפחות שלוש פעמים.

באופן רגיל לא היה לי סיכוי למצוא את הקופסא הזאת. מעולם לא
חשבתי לחטט לאסף בחפציו הפרטיים, אבל היום, הקופסא הזאת פשוט
זינקה לי אל הידיים.

קרבתי אותה לאפי. לא היה ריח טבק. זה ודאי מפני שהיא סגורה כך
היטב עם סוגר הפנינה המצועצע הזה. ומי זאת הבחורה הזאת הבוהה
בי כך במבט ריקני. כזה חוסר טעם אפילו לאסף אין. ובכל זאת...
מה יהיה אם אפתח? ומה אם אמצא בפנים סודות שאסף לא רוצה שאדע?
אבל אם הוא לא רוצה שאדע הרי שהם יכולים לפגוע בי... האם זו
אישה אחרת שנתנה לו את הקופסא האיומה הזאת? אז אולי עדיף שאדע.
כן, עדיף. בבת אחת פלשתי אל הקופסא.

בהתחלה חשבתי שלא היה בה כלום. רק פיסת בד דמוית סטן עדין.
הרמתי אותה בעדינות וחשתי שהיא עוטפת דבר מה. דבר מה דקיק
ועדין.

ניעור קל הפיל לתוך ידי כרטיס ביקור פשוט ומצהיב. "אורנה יקיר,
TRT הנהלת חשבונות". כרטיס רגיל. לא מיוחד. כרטיס הביקור
הראשון שהודפס עבורי, וכמעט היחיד בחיי. בצידו השני היה מצויר
לב קטן בעט אדומה וליד הציור היה כתוב באותה עט "גם לא בשעות
העבודה".

בזכות הכרטיס הזה, שהעזתי לתת בתור מנהלת חשבונות זוטרה ללקוח
יפה בלורית שחלף במשרדי, אני נשואה לאסף כבר כמעט 20 שנה.

החזרתי את הדברים למקומם במהירות ורצתי. עוזרי פתח לי את הדלת
בגופייה לבנה חסרת שרוולים. הוא לא הצליח להבין מדוע אני מבקשת
שיעלה את מכונת הכביסה המקולקלת בחזרה אלינו הביתה.