פרק 1 - הרצליה 2005



1

כשמאיר גנב את המכונית של "חרק-ירי", החברה להדברת החרקים, הוא
לא העלה על דעתו שהוא גונב בעצם מכונת זמן. ממש כמו בסרט
"בחזרה לעתיד". מכונית שנוסעת בזמן. אמנם לא עפה באוויר אלא
סתם נוסעת על הכביש, אבל עדיין, רגע אחד אתה נוסע בכביש לתל
אביב, בורח משני מדבירי חרקים מגודלים שרוצים להרוג אותך,
ופתאום אתה מופיע בזמן אחר, לוחץ על הבלמים כדי לא לדרוס את
האנשים שהופיעו מולך. אשכרה סרט של שפילברג.
מאיר היה בחור רגיל, סתם עוד בנאדם. אם הוא היה חולף על פניך
ברחוב, היית פשוט ממשיך ללכת ולא מקדיש אליו מחשבה מרובה. אולי
רק 'היי, עובר על פניי איש'. הוא היה בן שלושים, רווק, רזה. מה
עוד אפשר להגיד על מאיר? זהו בעצם. גיל, מצב משפחתי ותיאור
גופני כללי. מה עוד אפשר לומר על איש רגיל? אה, אפשר לספר על
העבודה שלו. כן, זה רעיון טוב.
מאיר עבד בשלוש השנים האחרונות בחברה קטנה, המונה שמונה עובדים
ובוס אחד. העובדים היו טיפשים, אבל זה לא הפריע כלל למאיר.
כאשר אתה עובד בסמוך לאנשים טיפשים זה אמור כן להפריע לך. אבל
מאיר לא בדיוק עבד. כן, הוא הגיע לעבודה מדי בוקר, לאחר מאבק
ממושך בפקקים. כן, הוא ישב מול המחשב במשרד שלו, וכן, הוא
אפילו קיבל משכורת מדי חודש. אבל עבודה אמיתית הוא לא עשה. את
רוב שעות ה'עבודה' שלו הוא העביר בהפסקות סיגריה, ובמחשבות על
הפסקת הסיגריה הבאה.
לא ששאר העובדים עשו משהו. כפי שאמרנו, הם היו טיפשים.
הכי טיפש היה צחי, שתפקידו במשרד היה בעיקר לנקות, ולקנות
ארוחות צהריים לעובדים.
לא, בעצם הכי טיפש היה דויד. הוא היה בכלל מרחף.
לא, לא, נפלה החלטה! ציפי הייתה הכי טיפשה. פשוט גוש בלונדיני
של טמטום. כן, ציפי.
אוקיי, אז קבענו. ציפי הכי מטומטמת, מקום שני זה צחי. ודויד?
כשחושבים על זה, דויד בכלל לא היה טיפש. היה לו ראש. הבעיה
שהוא היה יותר מדי אדיש. מהאנשים האלה שאפילו לא צועקים כשהם
דופקים את הזרת של רגלם היחפה בפינה של משהו בבית. מאיר חשד
בדויד שהוא פשוט מסטול כל הזמן. כך זה היה במשך מספר חודשים,
עד אותו יום שהוא ראה את דויד מתמסטל באמת. זה היה בתקופה שמר
כהן, הבוס, היה נדיב כלפי העובדים שלו ולקח את כולם לסוף שבוע
באילת. מאיר ודויד התחלקו בחדר, ובלילה הוציא דויד שקית יפה של
מריחואנה. הם גילגלו ג'ויינטים שמנים ואכלו אוכל שמן. למרבה
ההפתעה, כאשר דויד היה מסטול הוא התנהג בצורה שאנשים נורמאלים
יכנו נורמאלית. האדישות שלו נעלמה כלא הייתה. מאיר לא כל כך
זוכר את אותו ערב, אבל הוא זוכר שזה הפתיע אותו מאוד. ההשפעה
של הגראס על התנהגותו של דויד. מאז נעוריו יצא למאיר לבחון
השפעות של גראס על אנשים רבים. הוא הגיע למסקנה שככל שהאדם
שעישן את החומר היה דפוק יותר, כך ההשפעה הייתה מוזרה יותר.
ולמאיר לא היה צל של ספק; דויד היה הדפוק מכולם.
מאז אותו סוף שבוע באילת, מר כהן החל לקמץ בהוצאות. באותה שנה
נערכה גם מסיבת פורים נחמדה, וכמה ימי הולדת לעובדים, אך בשנה
שלאחר מכן פסקו כל הבילויים. מאיר שם לב שמר כהן לא רק הופך
לקמצן, אלא ממש מתחרפן. הוא החל להסתגר בחדרו, והפסיק לצאת
ולבדוק איך העבודה מתקדמת. מובן שמאיר ניצל את העובדה הזאת
ליציאות תכופות יותר לעישון או קפה, ולעשיית פחות עבודה
אמיתית. אחד התחביבים האהובים עליו בעבודה היה לשבת מול המחשב
ולהביט בתוכנית הכסף שלו. בהיותו איש מחשבים - כך לפחות הציג
את עצמו כאשר התקבל לעבודה - יצר מאיר תוכנית שסופרת את
המשכורת שהוא אמור לקבל על פי השניות שחולפות. הוא בילה את רוב
זמנו מול צג המחשב, מביט באושר על האגורות שמתווספות לסכום
שהוא יקבל בעשירי לחודש.
ביום שלפני גניבת המכונית, ישב מאיר במשרדו ובהה כרגיל בתוכנית
הכסף שלו. בהה וחייך. עוד שניה, עוד אגורות. הופ - שקל! אני
מרוויח כסף על בהייה במסך של מחשב, חשב, בהייה במסך, עישון
סיגריות ושתיית קפה. איזו עבודה נפלאה.



2

בחדר הסמוך לזה שבו הזיל מאיר ריר מול ספרות מתחלפות, ישב מר
כהן. מר כהן הבוס. הדלת הייתה סגורה כמו תמיד, ומר כהן בהה
במסך מחשב משלו, אך בזה לא התרוצצו ספרות. המסך היה מכובה.
מר כהן הזיע ונראה מבוהל.
מר כהן הוריד לעצמו סטירה מצלצלת.
'צריך להראות ייצוגי!', אמר לעצמו בתקיפות. זו הפעם הרביעית
בשעה האחרונה שהוא אומר את זה לעצמו. והפעם החמישית שהוא סוטר
לעצמו. (סטירה אחת הייתה בלי משפט נלווה.)
צריך להראות ייצוגי.
תתאפס, עמוס. יש לך חברה לנהל. יש לך שמונה עובדים מחוץ לדלת
של המשרד הזה. אסור להם לחשוב שיש להם בוס פסיכי. קדימה, עמוס.
שים את העניבה היפה. זהו, בדיוק ככה. הדק אותה עמוס! הדק אותה
על גרונך! צריך להראות ייצוגי!
מר כהן ליטף את עצמו ברוך אבהי.
הוא הזיל דמעה.
הוא הדליק את מסך המחשב ומייד כיבה אותו בחזרה.
הוא הזיל דמעה מהעין השניה.
הוא הוריד לעצמו כאפה.



נעבור שוב לחדר השני.
לחדר שבו מאיר יושב מול מסך המחשב.

מאיר חשב פעם שכדאי לו לבקש העלאה במשכורת כי הוא אוהב כסף.
אבל אז הבין שאם יקבל העלאה הוא יאלץ לערוך שינויים בתוכנית
המחשב שלו. והוא שונא לעבוד.
דילמה זו העסיקה אותו שעות.


עכשיו הוא בהה במסך במבט מהופנט.
'כשיגיע ל-15 שקלים אני יוצא להפסקת סיגריה,' הכריז.
כעבור שבע שניות נמאס לו.
'בעצם שילכו להזדיין החמש עשרה שקלים, אני יוצא עכשיו!'



לפני שהספיק לקום מכיסאו כדי לצאת להפסקת עישון, שמע מאיר צעקה
מעניינת.
"תפסתי את הבן זונה השעיר!"
הצעקה הגיעה מכיוון חדר הקפה. מר כהן שמע אותה היטב, ממש כמו
מאיר, אך התגובות שלהם לאותה צעקה היו שונות לחלוטין. בעוד
מאיר מזנק מכיסאו ורץ לחדר הקפה, נשאר מר כהן לשבת במקומו,
מתעלם לחלוטין מאותה צעקה, וממשיך במעשיו שכללו הזעה וסטירה
עצמית.
מאיר הגיע בן רגע לחדר הקפה, חיוך גדול על פניו. הפסקת סיגריה
בלי סיגריה! צהל. כך נהנים מתירוץ ראוי להפסיק לעבוד, ונמנעים
מסרטן ריאות! הידד!
בחדר הקפה נגלה לו מחזה לא רגיל. צחי - האדם שהוכתר במקום השני
במשרד ברמת הטמטום, מייד אחרי ציפי - עמד שם, טירוף בעיניו
וסכין בידו. בידו השניה הוא אחז בעכברוש מת.
"היי צחי," אמר מאיר בעליזות. "מה נשמע?"
"מאיר!" נבח צחי ועיניו פעורות ובוהקות, "אתה יודע משהו? תפסתי
את הבן זונה השעיר!"
"כן," אמר מאיר, "שמעתי."
"מצאתי את החרא הקטן הזה ליד החבילה של הואפלים לימון!" קרא
צחי, ונופף בעכברוש, "אתה יודע מה אני הולך לעשות לו? נסה לנחש
מאיר, מה אני הולך לעשות לזין השעיר הזה!"
טיפות רוק נצצו על שפתו התחתונה של צחי, עיניו הראו טירוף
מוחלט, והסכין שבידו רמזה למאיר על העומד לבוא.
"אתה הולך לדקור אותו?"
"לא..."
"אתה הולך לחתוך לו את הזנב?"
"לא..."
"אני נכנע," אמר מאיר, "ספר לי מה אתה הולך לעשות לו."
בינתיים נאספו מאחורי מאיר ששה אנשים סקרנים. כולם המתינו
לתשובתו של צחי. זו הגיעה במהרה בתור צרחה של אדם מטורף: "אני
הולך להכניס אותו לתוך אריזה של ואפלים לימון ולאכול אותו עם
הקפה שלי!"
לחשושים נשמעו מחבורת הצופים. אחד מהם אמר 'תזהר לא לעשות
פירורים' וכולם צחקו.
מאיר התעלם מהקהל ושאל את צחי את הדבר הראשון שעלה לו בראש:
"אז למה יש לך סכין ביד?"
צחי הביט בסכין שבידו, ונראה מופתע. כאילו לא ידע בעצמו מדוע
הוא אוחז בסכין. הוא נותר קפוא במשך שניות מספר, ואז באופן הכי
לא צפוי שניתן היה להעלות על הדעת, עלתה על פניו הבעה של
פרופסור אשר עומד לנאום מול קהל סטודנטים.
"ישבתי פעם אצל חברה שלי, ציונה," פתח צחי בסיפור. קולו היה
רגוע ושקט, בניגוד גמור לצרחות שהפיק קודם לכן. מאיר חשב לעצמו
כמה שצחי דפוק, אך הקשיב כמו שאר עובדי החברה, בשקט גמור.
"שתינו נס קפה וככה ישבנו על המיטה ושמענו מוזיקה. בעוד אנו
שותים ומאזינים, אמרתי לציונה: וואלה, הבריטני ספירס הזאת שרה
יפה אחושרמוטה."
מבטים של פליאה עברו בין מאיר ושאר העובדים, אך הם לא הוציאו
הגה. צחי המשיך: "ואז ציונה עושה לי - איזה בריטני ספירס ואיזה
נעלים? זאתי כריסטינה אגילרה. אתה מבין מאיר? היא יענו קלטה
ת'טעות שלי ויורדת עלי. מזלזלת ככה בגבר שלה."
סטירה רמה נשמעה מרחוק. כולם הרימו מבט, אך מייד הורידוהו
חזרה, והשיבו את מלוא תשומת ליבם לסיפורו של צחי.
"אז אני כזה אומר לה: ציונה נשמה, אני יודע שזאתי כריסטינה
אגילרה, אבל סתם אמרתי בלי קשר שבריטני ספירס שרה יפה. מה יש?
אסור לי להחמיא לזמרת אם אנחנו במקרה שומעים מישהי אחרת
בדיוק?"
צחי השתתק. זמן לא מועט חלף עד אשר פצה מאיר את פיו.
"סיפור יפה, צחי," אמר, "אבל הוא לא מסביר למה יש לך סכין
ביד"
צחי הניח את העכברוש על השידה, והרים שקית של ואפלים בעלת
אריזה כסופה.
"אתה צריך להבין בין השורות," אמר. הוא התחיל לפתוח את השקית
עם הסכין. "אתה הנחת שאני הולך לדקור את החרא הקטן, או לחתוך
לו את הזנב. וכל זה רק בגלל שבמקרה החזקתי סכין ביד. אתה בדיוק
כמו ציונה שחשבה שאני מדבר על הזמרת ברדיו."
הוא רוקן את האריזה לתוך קערה, והכניס לתוכה את העכברוש.
"ואפלים לימון, מישהו?" הציע. הוא הושיט את הקערה עם הואפלים
לכיוון מאיר, שסימן 'לא תודה' בראשו, ואז לכיוון שאר עובדי
החברה של מר כהן. איש לא לקח ואפלה.
מאיר עדיין לא קיבל תשובה הולמת, אך החליט שלא להעלות את הנושא
יותר. הוא לא רצה לסיים את חייו בתוך אריזה כסופה.
צחי סגר את אריזת העכברוש-לימון שלו עם גומייה, כנראה בשביל
לשמור על הטריות. הוא הכניס אותה לארון ובדיוק סגר את דלת
הארון כאשר נשמעה ירייה.
"זה בא מהמשרד של מר כהן!" זעקה ציפי.





3

מאיר לא שירת בצבא, לכן הייתה זו היריה הראשונה שהוא שומע מחוץ
לסרט קולנוע. היא נשמעת עלובה. סתם "בום" קטן. בסרטים שהוא ראה
יצאו היריות מפוארות יותר. נתנו להם כבוד. אבל כאן, במציאות -
סתם יריונת. גם תגובתו של מאיר ליריה לא הייתה מהודרת מדי.
'נו,' חשב באדישות, 'מר כהן גמר עם זה. ידעתי שהוא היה לא בסדר
בראש. מעניין אם אני אהפוך לבוס. צריך באמת לשאול מישהו שמבין
בזה מה קורה בחברה אם הבוס מתאבד.'
בעודו חושב הצטרף מאיר לחבורת העובדים שרצו אל משרדו של מר
כהן. ציפי נתקלה במרוצתה באחד הקירות ופלטה צעקת כאב קצרה.
האדם היחיד שלא רץ עם כולם, ונותר בחדר הקפה היה צחי שכנראה לא
חשב שקול יריה עלוב הנו חשוב מספיק כדי לוותר על וואפל הלימון
שבלס. או שהיה פשוט מטורף מדי כרגע כדי שיהיה אכפת לו מקולות
יריה בעבודה. היו לו עכברושים שעירים יותר לאכול.
החבורה פרצה למשרד של הבוס.
"מה כל המהומה?" שאל מר כהן. הוא ישב בכיסאו, כתמי זיעה בלטו
תחת זרועותיו, ואקדח יד היה מונח על שולחנו.
"שמענו יריה!" קראה ציפי, העובדת הבלונדינית שזכתה בתואר
המפוקפק, "המטומטמת של המשרד".
"אה, כן," אמר מר כהן, "שיחקתי עם האקדח ונפלט לי כדור. לא קרה
כלום. אפשר לחזור לעבודה."
העובדים המודאגים החלו לעזוב את משרדו של מר כהן. לבסוף נותר
שם רק מאיר.
"אתה בטוח שהכל בסדר?" שאל.
"מה? אה כן, מאיר, הכל בסדר."
מר כהן השיב את פניו לערמת הדפים שמולו. כאשר הבחין שמאיר לא
יוצא מהמשרד, אמר: "עוד משהו, מאיר?"
"כן, מר כהן," הוא המהם ארוכות, מחפש את המשפט הנכון להגיד.
לבסוף ויתר והסתפק ב: "משהו בעניין צחי."
"מה אתו?"
"הוא..." עוד המהום, עוד ויתור, "...התחרפן. הוא תפס עכברוש
ואני חושב שהוא עומד לאכול אותו."
"אתה צוחק?"
"בכלל לא, מר כהן. אני חושב שהוא מכין עכשיו קפה כדי להוריד את
העכברוש בגרון."
היה רגע של שתיקה. מאיר יכול להישבע שהוא ראה סימני אצבעות
אדומים על לחיו של מר כהן.
"אם כך," אמר מר כהן, "כדאי שנמהר לשם."
הוא לא נראה ממהר. אפשר להוסיף ולומר שהוא נראה איטי מהרגיל.
"כן," אמר מאיר. בראשו חשב שלא רק צחי התחרפן היום, אלא גם מר
כהן בעצמו. מין יום מחורפן שכזה. למען האמת, הרגיש שהוא בעצמו
עומד להשתגע.

לבסוף הגיעו השניים אל חדר הקפה, שם מצאו את צחי לועס משהו.
מאיר נעמד מולו, פעור פה ועיניים. 'אלוהים אדירים,' חשב, 'באנו
מאוחר מדי, הוא כבר זולל את העכברוש שלו.'
"מר כהן!" קרא צחי בפה מלא, מעיף עקב כך פיסות רטובות של מה
שלעס עד כה. חלקן פגעו בפניו רוויות הגועל של מאיר. "מה נשמע
מר כהן!"
מאיר נשם לרווחה, ברגע שקלט שפיו של צחי היה מלא בואפלים
לימון, ולא בדברים אחרים.
"איפה העכברוש, צחי?" שאל מר כהן.
מאיר לפתע הבין שלמרות שאין זה עכברוש בפיו של צחי, עדיין הוא
התיז עליו מזון לעוס ורוק. הבעת הגועל שבה לפניו.
"כאן," אמר צחי, "בארון."
"תראה לי בבקשה"
צחי פתח את הארון והוציא את האריזה הכסופה של הואפלים. הוא
נופף בה בשמחה. "הוא בפנים, החרא הקטן", אמר, פולט עוד מעט
רסיסי ואפלים.
"פתח את השקית," הורה מר כהן.
"בשמחה!" אמר צחי, "לא תאמין איזה גדול הוא! ראיתי כלבים יותר
קטנים!"
צחי הסיט את הגומייה מאריזה הואפלים. הוא סיים את לעיסותיו
ולשונו ניקתה כעת שאריות ואפלים מבין שיניו. הוא שלף את הבליטה
המשונה מאריזת הואפלים. היה זה עכברוש מגודל ושעיר. עיניו
עצומות. צחי החזיק בזנבו בין האמה והאגודל, ונופף בו מול פניו
של מר כהן. "חמוד, אה?" אמר.
"ממש מתוקי." אמר מר כהן. "קושקוש קטן." הוא פנה אל מאיר -
"מתי היו כאן מדבירים בפעם האחרונה?"
"לפני יותר משנתיים," ענה מאיר. "אתה בטח זוכר את תקרית
הג'וקים המעופפים."
"בוודאי," אמר מר כהן, "כבר עברו שנתיים? איך שהזמן טס. אני
מרגיש כאילו היה זה לפני כמה ימים. עדיין מהדהדת באוזניי הצרחה
של ציפי."
עם סיום המשפט נשמעה צרחה מקפיאת דם.
"בדיוק כך," אמר מר כהן.
ציפי פרצה לחדר הקפה והחלה לטלטל את מר כהן. "בוץ!" אמרה.
"בוץ?" שאל מאיר.
"בוץ!!" צעקה ציפי, "בוץ!!!"
"בוץ?" אמר צחי.
"בוץ!!!!!!"
"את לא מדברת בהגיון," אמר מר כהן בעודו נלחם לברוח מטלטוליה
שלא פסקו. "מה ראית הפעם? עוד ג'וק מעופף? עכברוש? נמלים?"
"בוץ!!!"
"אין מה לדאוג ציפי," המשיך מר כהן, "מחר על הבוקר יגיעו לכאן
מדבירים. הפעם אני אזמין את היקרים יותר, שיעשו עבודה
יסודית."
ציפי זנחה את מר כהן, והחלה לטלטל את מאיר במקומו. "בוץ!"
צרחה. "יש שם בוץ!"
"בוץ?" התעניין צחי. הוא עדיין אחז בעכברוש ושיחק בו
כבמטוטלת.
"איש בוץ!" צרחה ציפי. "יש שם איש בוץ במשרד שלי!"
"את בטוחה שזו לא צרעה?" שאל מר כהן, "או אולי בואש?"
"מלא בוץ!"
"בוץ?"
"בוץ!! מלא בוץ עם איש בוץ שזז!"
"איש בוץ?"
"מה זה איש בוץ?" שאל צחי את מאיר. "זה כמו איש שלג אבל
מבוץ?"
"תשתלטי על עצמך, אישה!" קרא מר כהן וסטר לציפי.
הסטירה היממה אותה למספר שניות, בהן בהתה באוויר ושתקה. אך
מייד חזרה לעשתונותיה וסטרה למר כהן.
"צריך להראות ייצוגי!" צעק.
לחדר נכנס דויד. "מר כהן," אמר, "אני צריך את התיק של אשכנזי.
אה, ויש איש בוץ במשרד של ציפי."
מבחוץ נשמעו צעקות, וקולות של שבירת חפצים.
"אני לא יודע אם המדבירים יוכלו לטפל באיש בוץ," אמר לעצמו מר
כהן.
מאיר הבין שלא ייצא הרבה מלהישאר בחדר הקפה ולהאזין למטורפים
האלה. הוא השתחרר מאחיזתה של ציפי ויצא משם. הרס והיסטריה
קידמו את פניו. אנשים התרוצצו, מנופפים בידיהם. על הרצפה שברי
כיסאות וכמות גדולה של ניירות פזורים. הוא הבחין בטביעות רגל
בוציות אשר מובילות למשרד של מר כהן. לא היו אלה טביעות של כף
רגל יחפה, אלא של נעלים. כמו פסע כאן אדם שחזר הרגע משלולית
בוץ. מאיר האמין שלכל הבלגאן יש הסבר הגיוני. הוא הלך בעקבות
טביעות הרגליים, גאה להיות קול השפיות היחיד בין אנשים
היסטריים ומטורפים. 'כשבאתי לעבוד כאן כולם היו נורמאלים,'
הרהר בין פסיעה לפסיעה. 'מה השתבש? אולי זה הואפלים?'
הוא המשיך להתקדם לעבר משרדו של מר כהן. 'כמה הם משתוללים בגלל
איזה ברנש שלא ניגב את הרגליים מבחוץ.'
הוא נכנס בדלת הפתוחה. על כיסאו של מר כהן ישב גבר, כל גופו
מכוסה בוץ. הוא התעסק עם הדפים שעמדו על השולחן. נראה כי הוא
מחפש משהו.
"אפשר לעזור לך?" שאל מאיר.
"אתה מר כהן?" שאל איש הבוץ. היה לו מבטא אמריקאי קל.
"לא," אמר מאיר, "אבל אני עובד פה"
"אני צריך לדעת למתי נקבעה פגישה עם 'חרקירי'."
"פגישה עם מי?"
"זו חברת הדברה. חשוב מאוד שאני אהיה כאן כשהפגישה תתקיים"
"ומי אתה בדיוק?"
"זה לא חשוב."
"זה כן חשוב אדוני," אמר מאיר, "אני עובד פה הרבה שנים ואנחנו
לא רגילים לאנשים זרים שמחטטים בניירות שלנו כשהם מכוסים
בבוץ."
איש הבוץ התעלם מנאומו של מאיר. "איפה מר כהן?" שאל.
"זה לא חשוב!" אמר מאיר, "אני מבקש ממך לעזוב את המשרד מייד."
"מר עובד פה, תעשה טובה ותקרא למר כהן, טוב?"
"מי שאני אקרא לו יהיה איש האבטחה!"
"שמע," אמר איש הבוץ, "יש דברים שאתה לא מבין, ואין לי זמן
להסביר לך. כרגע מה שדחוף הוא לדעת מתי תתקיים הפגישה עם
חרקירי... היי, אתה מר כהן?"
דבריו הופנו לאדם שנכנס זה עתה למשרד.
"כן, אני מר כהן," אמר מר כהן, "ומי אתה?"
איש הבוץ התעלם משאלתו. "קבעת פגישה עם חרקירי?" שאל.
"פגישה עם מי?"
"חרקירי. זו חברת הדברה."
"אתה יודע אם הם מטפלים בעכברושים?"
"עכברושים?"
"כן," אמר מר כהן, "יש לנו עכברושים. עמדתי לחפש חברת הדברה
בדיוק."
"עמדת לחפש?"
"כן, מה הבעיה?"
"זאת אומרת שלא קבעת עדיין פגישה עם חרקירי?"
"חרא מי-רי?"
"מצוין!" אמר איש הבוץ. "תקבע את הפגישה למחר. זה ייתן לי
מספיק זמן לספר לכם כל מה שצריך"



4

חצי שעה מאוחר יותר, ישבו כל העובדים בחדר הקפה ואכלו ואפלים.
גם מר כהן היה שם. וגם איש מכוסה בבוץ.
"מה שאתה אומר בעצם," אמר מאיר, "זה שבאת מהעתיד?"
"לא בדיוק," אמר איש הבוץ.
"מה לא בדיוק?" התפרץ צחי. "או שכן או שלא. מה זה לא בדיוק?"
"באתי מההווה," אמר איש הבוץ, "אבל חרקירי יבואו מהעתיד. יותר
נכון להגיד שהם יבואו ממקום ללא זמן."
"לא הבנתי כלום," אמרה ציפי.
"הפרטים עצמם לא חשובים," אמר איש הבוץ. "כל מה שאתה צריכים
לדעת זה שאנשי חברת ההדברה שיבואו מחר הם אנשים רעים, ואני
האיש הטוב."
"...וכלי הנשק שלך זה בוץ," השלים מאיר, "את כל זה כבר אמרת
לנו. אבל מה הם בדיוק רוצים, ה'אנשים הרעים' האלה?"
"אה, זה פשוט," אמר איש הבוץ, "לחסל את כולכם."
"עדיין לא הבנתי כלום," אמרה ציפי.
"מה הקטע עם הבוץ?" שאל מאיר. הוא התעלם לחלוטין מדבריה של
ציפי. כך עשו מרבית העובדים במרבית הזמן. לפעמים תהה מאיר מדוע
היא ממשיכה להיות מועסקת כאן, בהיותה מטומטמת גמורה. אבל רוב
הזמן לא היה אכפת לו. מה שעניין אותו במקום הזה היו הפסקות
הסיגריה, והמשכורת כל חודש.
איש הבוץ, שהספיק בינתיים להסיר מעט בוץ מעל פניו באמצעות
מגבוני נייר שהגיש לו צחי, והתגלה כאיש רגיל מכוסה בבוץ, ולא
כמו ששיערו בתחילה מספר אנשים, בחר לא לשתף ברגע זה את העובדים
במידע על תכונותיו בולמי האנשים הרעים של הבוץ. "זה לא חשוב,"
אמר.
מאיר לא היה מרוצה מהתשובה, אך החליט לשאול אותו שוב פנים מול
פנים, במועד מאוחר יותר. בוודאי יש לו סיבה להסתיר אינפורמציה
מכל החבורה.
האם זה צריך להיות בוץ מיוחד, או שאפשר להשתמש בכל בוץ? שמעתי
בעבר על בוץ בעל יכולות רפואיות. בים המלח יש תיירים שמורחים
את עצמם בבוץ.
מר כהן, שבלס ואפלים בקצב, שתק. היה משהו שקשור בבוץ שהציק לו
בחלק נידח במוחו. זיכרון ישן נושן שמסתתר שם. מהרגע שבו הופיע
איש הבוץ במשרדו, דגדגה מחשבה מעורפלת בקדקודו. אך הוא לא
הצליח להפוך אותה למשהו מוחש. זה היה כמו לנסות להיזכר בשיר
מסוים. אתה מנסה לתקוף אותו מהפזמון. לא הולך. אתה מתאמץ חזק,
נזכר בשירים אחרים ומתעצבן. מנסה גישה שונה - הבית הראשון. איך
זה מתחיל? אתה כבר שונא את השיר. בא לך להרוג את מי שכתב אותו.
מי באמת כתב אותו? אולי אגיע לשיר בדרך הזאת?
המוח של מר כהן השתולל. הזיכרון מהילדות שישב לו במקום לא נגיש
בראש והיה קשור בוודאות לבוץ, שיגע אותו.
צחי קם ממקום מושבו, תוך שהוא מזמזם לעצמו שיר עליז, שבו הצליח
להיזכר לאחר מאמץ ארוך. הוא פתח את הארון והוציא משם קופסה,
ממנה לקח כפית של אבקה שחורה ושם בכוס שקופה. "מישהו רוצה קפה
בוץ?" שאל.


5

הדקות חלפו, והקפה זרם כמו יין במסיבה של אינטלקטואלים צרפתים.
כולם נראו מודאגים, מלבד דויד שהתעסק במכשיר הסלולרי שלו. לא
ניתן היה לראות אם הוא בודק הודעות, כותב הודעה בעצמו, או משחק
במשחק עם הנחש. זה גם לא היה אכפת לאיש. כולם נראו מודאגים
מדי. הם ישבו בחדר הקפה. חלקם לעסו ואפלים, חלקם לעסו את
ציפורניי ידיהם. מאיר הביט בשעון שעל הקיר וקבע שהזמן הוא דבר
חמקמק ולא עקבי.

"איי!" צעק לפתע צחי.
"מה קרה?" שאלה ציפי. הדרך שבה שאלה, הדאגנות בקולה, וההבעה
המטומטמת על פניה רמזו על חיבתה הרבה לאותו גבר שעיר ושמן, בעל
מבנה גוף של שרברב, המכונה צחי. מאיר, שישב לצידה, קלט את
הסימנים המעידים על המשיכה הזו. לא שהיה אכפת לו ממש. לא שהוא
הקדיש לכך מחשבה רבה מדי. זה פשוט משהו שהיה מולו והוא לא יכול
להתעלם ממנו.
צחי, לעומת זאת לא ניחן במוח אנליטי מבריק כשל מאיר. וחוץ מזה
הייתה לו חברה- ציונה. "נשרפתי מהקפה," אמר.
"אוי," אמרה ציפי, "מסכן קטן שלי!"
'קטן?' הרהר מאיר. 'קטן??? הבנאדם 100 קילו!'
ציפי קמה וניגשה לצחי, נצמדת אליו הרבה מעבר לנדרש. היא אחזה
בידו ואמרה, "איפה? כאן באצבע?"
"כן."
היא קירבה את היד הענקית לפניה, והחלה לנשוף על הכוויה, כשם
שעושה אם דאגנית לבנה הקטן.
בעיני מאיר המחזה עורר גועל קל.
מצדו השני ישב כל אותה העת איש הבוץ. "יש לי משהו נגד הכוויה
שלך," אמר. הוא הושיט יד אל צחי, עקף את ציפי תוך כדי תנועה,
ולבסוף מרח מעט בוץ מידו על הפצע.
"היי," אמר צחי, "זה ממש נעים! כבר לא כואב לי."
"אני מבין שיש לבוץ תכונות מרפאות," אמר מר כהן, שעמד כעת
מעברו השני של החדר הקטן, ולגם מספל קפה.
מאיר החליט שאם כבר עלה הנושא, הוא יכניס את השאלה שרצה לשאול
מזה זמן רב. "זה לא בוץ רגיל, נכון?"
איש הבוץ הביט במאיר, לאחר מכן במר כהן ואז שוב במאיר. הוא ידע
שיהיה חייב לספר להם מתישהו. "אוקיי," אמר, "ידעתי שאני אהיה
חייב לספר לכם מתישהו."
כל המבטים ננעצו באיש הבוץ.
"מחר יגיעו לכאן אנשי ההדברה מחרקירי," אמר לאחר שסידר מעט את
מחשבותיו, "הם יהיו שניים קרוב לוודאי. יהיה להם שיער ארוך והם
ילבשו סרבלי עבודה. כלי הרכב שאתו יגיעו יהיה מכונית גדולה
שרשום עליה חרק-ירי עם ציור של ג'וק גדול. אבל זו לא תהייה
מכונית רגילה. כלי הרכב שבו הם יגיעו יהיה למעשה מכונת זמן."
"מכונת זמן?" אמרה ציפי.
"כן," אמר איש הבוץ, "מכונת זמן. אני לא יודע הרבה על מכונות
זמן, אבל אני יודע דבר אחד. הן לא מסוגלות לנסוע אם ממלאים
אותם בבוץ. לשאלתך, מאיר, זה יכול להיות בוץ רגיל. שילוב של
חול רך ומים. מסיבה כלשהי, בוץ מפריע למכונת הזמן לפעול. אם
נצליח 'לבצבץ' את המדבירים מספיק, הם לא יוכלו לשוב למקום
שממנו הם באו."
"אבל בכלל אין דבר כזה מכונת זמן," אמרה ציפי, "יש רק
בסרטים."
"תתפלאי לשמוע, גברת ציפי," אמר איש הבוץ, "שדווקא יש דבר כזה.
יש בהחלט. אני אישית ראיתי מכוניות מופיעות ונעלמות בזמנים
שונים."
'מכונית עם ג'וק גדול?' חשב לעצמו מר כהן, 'בוץ? זה מזכיר לי
משהו. לכל הרוחות, זה עומד לי על קצה הלשון.'
"בכל מקרה," אמר איש הבוץ, והפנה את דבריו בעיקר אל ציפי, "יש
מכונת זמן או אין מכונת זמן, זה לא חשוב. מה שחשוב זה שמחר
יבואו לכאן מדבירים ואנחנו נבצבץ אותם עד העצם. ברור?"
"ברור," אמרו כולם מלבד ציפי. היא עדיין עמדה ליד צחי, אך כעת
נראה שמחשבה מטרידה אותה. היה קל להבחין בכך; היא חדלה מלהבליט
את שדייה בצורה מוגזמת. "למה הם בעצם רוצים להרוג אותנו?"
שאלה.
'שאלה טובה,' חשב מאיר. באמת מעניין למה.
איש הבוץ שתק. הוא ארגן את מחשבותיו. אף פעם לא נהנה לשקר כך
לאנשים תמימים, אבל ידע שאין ברירה. אם יספר להם את האמת -
שהמדבירים רוצים במותו של מר כהן בלבד - סביר להניח שאיש מהם
לא יישאר להלחם. כמו שזה נראה, ברגע שיוציא את האמת מפיו, כולם
יגישו את התפטרותם ויסתלקו מייד. מה אני יכול להגיד להם? מה
יגרום להם להתייצב כגיבורים מחר בבוקר, ולבצבץ את החיילים של
גרטנר?
"הם פסיכופטים," אמר לבסוף, מנסה לשכנע את עצמו במה שהוא אומר.
"פשוט פסיכופטים שהחליטו לחסל את כולכם. וכמו שאני מכיר אותם,
הם לא ישקטו עד שהאחרון שבכם ימות. אני בטוח שהם יודעים איפה
גר כל אחד מכם, לכן כדאי מאוד שנעמוד מחר כאיש אחד וננצח אותם.
אחרי הכל, הם יהיו רק שניים או שלושה במקרה הרע, ואנחנו
עשרה."
כל הנוכחים שתקו בהסכמה. אצבעותיה של ציפי התרוממו אחת אחרי
השניה, ומאיר היה בטוח שהיא סופרת אם הם באמת עשרה.













חלק 2 - בת-ים 1978



אם הייתם חוזרים אחורה בזמן, ומסיבה כלשהי לא הייתם רוכשים
מניות של חברות שאתם יודעים שיהיו ענקיות בעתיד, או רוצחים
אנשים שנואים כאשר הם עדיין תינוקות, אלא נוסעים לבת-ים
ופוגשים את מר כהן כשהיה ילד, לא הייתם מזהים אותו בכלל. דבר
ראשון הוא לא נקרא 'מר כהן'. קראו לו עמוס. גם לא הייתה לו
עניבה מהודקת, ולא התחלה של קרחת. הוא גם לא ניהל חברה שבה
עובדים שמונה אנשים. מר כהן היה סתם ילד בשכונה. הוא שיחק עם
חבריו במשחק שהם המציאו בעצמם. המשחק נקרא 'קובבות', והיו לו
שתי מטרות. הראשונה הייתה להעיף על ילדים אחרים כדורים של בוץ
מהודק. השניה הייתה להתחמק מכדורי בוץ מהודקים שעפים אליך.
עמוס היה ילד רזה ונמוך. אם היה גדל בעיר משכילה יותר מבת-ים,
אולי היו מכנים אותו 'עמוס הצנום'. אבל בבת-ים של 1978 לא
השתמשו במילים גבוהות שכאלה. פשוט קראו לו 'עמוס הרזה', או סתם
'עמוס'. ברוב המקרים זה היה סתם 'עמוס'.
עמוס הסתתר מאחורי תלולית עפר, והכין קובבה גדולה. הוא הרגיש
בטוח במחבוא שלו. מעבר להר הבוץ היבש הוא שמע קולות קרב. הוא
זיהה את הקולות. מסתבר שדני חטף קובבה גדולה בראש. דני היה
בחור מגודל (נשאר כיתה עקב טמטום), ולפי הצעקות שלו, הקובבה
שחטף הכילה גם אבן מלבד בוץ.
"יא בן זונה! זורק אבנים? אה? יא חרא!"
ההתרחשות מעבר לתלולית הבוץ נתנה לעמוס רעיון. הוא לקח אבן
קטנה והכניס אותה לתוך הקובבה שעל הכנתה שקד. האבן ישבה בפנים
טוב, והוא הידק את הבוץ בידיו.
"אני אזיין לך את האמא יא זבל!"

קולו של דני נשמע היטב. ממקום מסתורו חשב עמוס שהקול נשמע מעט
מוזר. דני היה מאז ומתמיד גבר שבגברים (למרות שהוא כרגע בן
תשע), אך כעת קולו היה על סף בכי. עמוס הרים את ראשו כדי לתת
הצצה בדני. ברגע שעשה כך, זיהה אותו אחד היריבים. יריב בעל
כישורי צליפה טובים. הפגיעה של הקובבה הייתה מושלמת. ישר במצח.
עוצמה שהספיקה כדי לפרק את הקובבה, ועם זאת לגרום לעמוס כאב
נקודתי באזור הקדמי של מוחו.
בשנייה שקדמה לפיצוץ הראש שלו, הספיק עמוס להבחין בגופו הגדול
של דני שרוע על האדמה הבוצית. הייתה זו תנוחה לא אופיינית
למישהו שהתחיל השנה להתגלח. עמוס הבין מייד שהאבן שגרמה להרס
שכזה הייתה בוודאי גדולה. לעזאזל, זו בכלל לא הייתה אבן. כדי
להפיל לרצפה את הטנק הזה המכונה דני, צריכים להשתמש לא באבן
אלא בסלע! מישהו לא סתם הכניס אבן קטנה לקובבה שלו בשביל חיזוק
קל. הוא פשוט לקח סלע ענקי ועטף אותו בקצת בוץ כדי שיוכל לקרוא
לו קובבה. 'אדוני השופט, לא זרקתי אבנים, זה היה קובבה'.
כל זה עבר בראשו באותה שניה. ילד חכם היה עמוס. מוחו פעל
במהירות ובבהירות. לפחות עד לאותו הרגע שנספגה במצחו הקובבה
הארורה.
לאחר החבטה, מוחו האט את הקצב.
בהתחלה הרגיש כאב. לקח לו מעט זמן כדי לאבחן את הכאב כ"כאב של
קובבה במצח". חלפו עוד מספר רגעים עד שהגיע למסקנה שגם הקובבה
שהתאחדה עם מצחו, כמו קודמתה שהפילה את דני, הכילה אבן גדולה.
ראשו נשמט אל האדמה, הוא הבחין בשלולית דם שמתהווה תחתיו, ואז
עיניו נעצמו.
כשפתח אותן שוב, הניח שלא עבר זמן רב. זאת עקב הקולות ששמע
מהאזור שבו שכב דני. המשפט הראשון ששמע בבירור לא נאמר על ידי
ילד.
"צריך להיות שם עוד אחד ליד הגבעה ההיא, הורדתי אותו מקודם"
חלחלה עברה בו. אלה לא ילדים מהשכונה. 'מי שזרק עלי ועל דני
קובבה זה לא אחד מהילדים. זה איש מבוגר.' הוא האזין באימה
גוברת לצליל שמפיקות נעליים כאשר הן מתקרבות אליך צעד אחר צעד
על חול בוצי. ראשו פמפם בכאב. הוא רצה לקום ולברוח, אך מרוב
פחד נותר קפוא.
"הנה הוא!"
עמוס ידע שזה הסוף. 'מצאו אותי. עכשיו יהרגו אותי. בטח ימחצו
את ראשי עם קובבה אדירת מימדים.' הוא שכב משותק, מרגיש איך הדם
נוזל על פניו.
שני זוגות נעלי ספורט מרופטות נעמדו ליד ראשו. הוא הביט מעלה
ככל שצווארו אפשר לו, וראה שני נערים עומדים מעליו. הם היו
חייבים להיות בני 18 לפחות. אולי יותר. שניהם לבשו סרבלי
עבודה, ושיערם היה ארוך ופרוע.
"אל תהרגו אותי!" מלמל, "בבקשה! אל תהרגו אותי!"
הוא ציפה לבעיטה קטלנית בראשו בכל רגע, אך זאת לא הגיעה.
אחד הנערים צחק. "תראה את האפס הזה," אמר לחברו, "משחק אותה
ילד תמים פתאום"
הנער השני רכן אל עמוס. הוא הביט בפצע שבמצחו ואמר: "אני לא
חושב שהוא אחד מהם."
"אז מה?" אמר נער א', "הוא סתם עבר פה במקרה? נפל בטעות מאחורי
הגבעה וכדור בוץ התהווה בידו?"
עמוס השפיל מבט אל ידו שעדיין אחזה את הקובבה.
"אני חושב ששיחקו פה כמה ילדים תמימים," אמר נער ב', "תראה את
הפציעה שלו, זו אבן פשוטה. הילדים שיחקו כאן במקרה בהעפה של
כדורי בוץ ואבנים."
נער א' נראה כועס. "אני לא מאמין בצירופי מקרים כאלה. יש פה
ילד עם כדור בוץ ביד. אני אומר שהוא אחד מהם"
"ואני אומר שהוא לא!"
עמוס חשב שזה זמן מתאים לפצות את פיו. "סתם שיחקתי עם חברים,"
אמר.
"שתוק!" אמר נער א'. הוא הניח יד על מצחו וחשב קצת. לאחר מכן
אמר: "נגיד שהוא סתם ילד שהיה פה במקרה. עדיין... הוא ראה הכל.
צריך להוריד גם אותו."
נער ב' מיהר לענות. "אתה לא מוריד שום ילד, שמעת?"
"אבל..."
"שום אבל! אתה יודע בדיוק מה הייתה הפקודה, ואתה יודע בדיוק מה
הבוס חושב על הורדות של אזרחים"
"הוא היה עד לתקרית!" אמר נער א'.
"שתוק שניה," אמר נער ב', "תן לי לחשוב."
עמוס התרומם לישיבה. ראשו עדיין כאב ודם נזל ממצחו. הוא הביט
מעבר לגבעת הבוץ ופלט צעקה; במקום בו שכב קודם דני, שכבה כעת
גופה מפויחת.
"מה עשיתם לדני?" קרא.
בתגובה, בעט נער א' בראשו של עמוס.
"סחוב את הילד הזה לאוטו," אמר נער ב', "אנחנו לוקחים אותו
אתנו."














פרק 3 - מקום מחוץ לזמן



"אתה יודע שאתה שמן מדי כאשר הכרס שלך מסתירה את הזין," אמר
הזקן הפוזל שלבש חליפה לתוך השפופרת. הוא תמיד לבש חליפה. גם
עכשיו, בג'קוזי.
"כן, אני יודע. הם מבינים רק יד קשה."
הוא נשען לאחור, ורגליו הציצו מתוך המים המבעבעים. גרביו היו
ספוגות, ונעליו השחורות הבהיקו.
זמזום נשמע.
"שניה," אמר לשפופרת, "אני כבר איתך. כן, רותי?"
קולה של רותי הגיע ממקור לא נראה. הוא היה סקסי ונעים לאוזן:
"צוות 24 חזר, הם רוצים אותך דחוף."
"תגידי להם שאני בטלפון!"
"יש אתם ילד," אמרה רותי.
המשפט הזה שינה הכל. הזקן הפוזל קפץ מן הג'קוזי, פלט "סורי
אבנר, מקרה חירום" לטלפון, והשליך את השפופרת, שלא הייתה
מחוברת לכלום. היא צפה במים.
"תכניסי אותם!"
דלת נפתחה ולחדר נכנסו נער א', ונער ב'. נער א' נשא על גבו את
עמוס, מחוסר ההכרה.

"מה לעזאזל קרה, צוות 24?" צעק הזקן. עינו השמאלית בחנה את
הנער המעולף, עינו הימנית את פניו של נער ב'. חליפתו טפטפה מים
על הרצפה.
נער ב' מיהר לדבר. הוא ידע שאם יתמהמה, נער א' יתחיל לפטפט.
דבר כזה עלול לעלות לשניהם בעבודה, ואולי אף בחייהם.
"יצאנו למשימה בבת-ים 1978, והכל הלך חלק. ביצענו חיסול של 3
פעילים. אבל היו שם אזרחים. כמה ילדים ששיחקו. אחד מהם ראה
גופה של פעיל, ולא היינו יכולים להשאיר אותו שם."
"פעלתם נכון," אמר הזקן הפוזל, "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה
אזרח שרואה משהו שהוא לא צריך לראות ואז מתחיל לספר לכולם. מה
שמטריד אותי זה למה לעזאזל היו שם אזרחים! למה יצאתם למשימה אם
יש שם אזרחים בשטח? מי אישר את המשימה?"
"הקפטן של מחלקה 3, אדוני."
"לעזאזל! העלמתי אותו אישית לפני חצי שעה. איזה חוסר
מקצועיות!"
"העלמת אותו? כלומר ידעת על השגיאה באישור המשימה"
"לא ידעתי. העלמתי אותו כי תפסתי אותו מזיין את המסאג'יסטית
שלי. בכל מקרה," הזקן נראה מהורהר, "בת-ים 1978, היו שם שלושה
או ארבעה פעילים?"
"שלושה, אדוני."
"וחיסלתם את כל השלושה?"
"כן, אדוני."
"מצוין. אם כך יש לנו רק את הבעיה עם האזרח. אגב, למה הוא מדמם
לי על הרצפה?"
"מצטער אדוני," אמר נער א'. הוא הניח את עמוס, נטל אחת מהמגבות
הלבנות מהערמה, והחל לנגב את הדם.
"לעזאזל!" צעק הזקן הפוזל, "עכשיו אתה מלכלך לי את המגבת!"
"מצטער אדוני." אמר נער א'. כעת עמד חסר אונים עם המגבת בידו,
לא יודע מה עליו לעשות.
"אני לא אוהב להשמיד אזרחים," אמר הזקן, מתעלם מנער א', "זה
מסוכן. בנהריה 2003 נאלצנו להשמיד אישה היסטרית במקום. שבוע
שלם לקח לנו לנקות את הבלאגן שנוצר. אני חושב שנוכל לטפל במוחו
של האזרח הזה ולהחזיר אותו לבת-ים 1978 מבלי שהוא יזכור משהו.
כמה בדיוק הוא ראה?"
שוב מיהר נער ב' לפצות את פיו ולהקדים את נער א'. "הוא ראה
גופה של פעיל שחיסלנו, אדוני. מייד שיתקנו אותו."
"היו באזור עוד אזרחים?"
"לא, אדוני. לא ראינו מלבדו אף אזרח."
הרצפה נראתה נורא. מסביב למקום בו עמד הזקן התהוותה שלולית
גדולה של מי-סבון. לרגליו של נער א' שכב עמוס ודימם, בסמוך
לגופו היו סימני מריחה של דם. ניסיון הניקוי של נער א' היה
כשלון.
רק עתה הבחין הזקן הפוזל בדבר מה חשוד על גופו של האזרח.
"למה לעזאזל יש לו בוץ על הידיים?" צרח, "הוא ניסה לבצבץ אתכם
בשלב מסוים?"
"לא, אדוני", אמר נער ב', "לא היה כל ניסיון בצבוץ מצדו של
האזרח. אני חושב שהוא התעסק עם בוץ בלי קשר לפעולה שלנו."
"צריך לבחון את העניין לעומק. אני יודע שאזרחים-ילדים אוהבים
לשחק בבוץ, אך זה נושא כבד משקל ויש להתייחס אליו בכובד ראש.
נבצע חקירה רצינית. אני רוצה שתיקחו את האזרח כעת למרפאה.
ותדאגו שהוא לא יתעורר."
"כן, אדוני."
נער א', שהחזיק עדיין את המגבת, פרס אותה על צווארו כצעיף,
והרים את עמוס.
הדלת נפתחה והם יצאו מהחדר. עוד בטרם הגיעו למרפאה, פקודתו של
הזקן הופרה. עמוס התעורר.
"מה עשיתם לדני?"
צעקתו של עמוס גרמה הלם לא קטן לנער א' שנשא אותו על גבו. כה
רב היה ההלם, עד שהנער שמט את עמוס, שנפל על הרצפה בחבטה קשה.
"היי!" קרא עמוס, "אנחנו בכלל לא בשכונה!"
ראשו ספג בעיטה נוספת מבית היוצר של נער א'. הוא איבד שוב את
ההכרה.

הזקן הפוזל נכנס למרפאה. חליפתו הספיקה להתייבש מעט, אך נותרו
עליה סימני סבון קלים. מתוך עשרות המיטות שהיו שם, רק שתיים
היו תפוסות. על אחת שכב חייל קטוע רגל. הוא קרא בשבועון ונראה
נינוח. על המיטה השניה שכב האזרח-ילד. לידו המתינו שני החיילים
שהביאו אותו. הזקן ניגש אליהם, מעביר את מבטו בין ארונות
התרופות, המיטות וכלי הניתוח.
מעולם הוא לא אהב את המרפאה. היא הזכירה לו בתי חולים מעופשים.
כנראה היה זה הריח של חומרי חיטוי, או אולי המראה הלבן והטהור
שהקיף אותך. קירות לבנים וחלקים. מכשירים כסופים שהחזירו את
האור הבוהק החזק. בדיוק כמו בכל בתי החולים שזכר מילדותו. היו
לו ויכוחים רבים בנוגע למרפאה. הוא דרש שהקירות יהיו בצבע
שחור, ושכל המכשירים יצבעו באדום כהה. הוא ניסה לנתק אותה ככל
שניתן מהעבר הרפואי הכאוב שלו. אבל המהנדסים שבנו את המרפאה
(ואת כל שאר המפקדה למעשה) התעקשו. הם טענו שהצבע הלבן והאור
החזק לא רק מסייעים לצוות הרפואי לעבוד, אלא גם מקנים על
החולים תחושה של רוגע ועוזרים להחלמה מהירה. בעניין צביעת
המכשירים באדום כהה אמר אחד המהנדסים: "עם כל הכבוד, אין שום
הגיון לצבוע את המכשירים באדום כהה. צבע זה יסופק ללא הרף מקהל
הפצועים שיפקוד את המקום."
כשהיה הזקן הפוזל נער פוזל, הוא בילה את רוב זמנו בבתי חולים
עם מכשירים כסופים ואורות לבנים ארורים. היה לו הכבוד להיות
האדם היחיד בהיסטוריה הרפואית שסבל מ'תסמונת חרבון ללא הרף'.
מדובר במחלה אכזרית למדי. הסימפטום העיקרי היה חרבון ללא הרף.
"הפציינט מטיל צואה בלי הפסקה". בעקבות המחלה, נאלץ לאכול מדי
שעה. זאת על מנת לספק חומר חרבוני הולם. כשלא היה בטיפולים,
העביר את זמנו בישיבה על מתקן מיוחד: שילוב של שירותים וחלון
של מסעדת מזון מהיר, מאלה שמגישות את האוכל הישר לרכבך. הוא
ישב על אסלה מהודרת שהורידה את המים בצורה אוטומטית מדי חצי
שעה, והחלון שמולו נפתח כ-20 פעמים ביום, שם הניחה האחות
התורנית מנת מזון. למזלו הרב הוא זכה להיוולד לאחת המשפחות
העשירות, המפורסמות והמוערכות ביותר בעולם. כך שהוא קיבל את
הטיפול הטוב ביותר.
סבו של הזקן הפוזל, הפרופסור גרטנר האגדי, היה זה שהפך את
המשפחה לעשירה, מפורסמת ומוערכת כל כך. הוא המציא מכונת זמן.
למעשה הוא בנה את המכונה הרבה לפני שנולד נכדו הפוזל (אגב,
הפזילה נוצרה עקב החרבון הלא-פוסק).
היסטוריונים ופילוסופים רבים דנו עד היום שבו העובדה שקיימת
מכונת זמן הפכה לסוד, בשאלה האם המצאת מכונת הזמן היא שגרמה
למדינת ישראל להפוך למדינה החזקה ביותר בעולם, או שמא היותה של
מדינת ישראל החזקה בעולם הביאה לבניית מכונת זמן. שאלה זו
החליפה את שאלת ה- מה קודם למה? תרנגול או ביצה.
את התשובה ידעו רק אנשי בטחון בודדים. האמת היא שמדינת ישראל
הייתה במצב די חרא בכל השנים שקדמו לבניית מכונת הזמן. אך עם
הבנייה - לאחר שמכר גרטנר את המכונה לממשלת ישראל בסכום גבוה
פי כמה מסך הכסף שקיים בעולם - השתמשה הממשלה במנגנון הזמן כדי
לפתור את כל הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, לבטל את השואה, ולרכוש
נדל"ן שווה (כמו למשל האי מנהטן). מכיוון שכל הרכישות הללו
בוצעו מאות שנים בעבר, הייתה זו עובדה ידועה לכל ילד בעולם,
שישראל היא ה"אמ-אמא של הכלכלה העולמית".
בינתיים גדל הילד הפוזל לבית גרטנר, וקיבל טיפולים למחלתו.
למרות שהוא היה החולה הידוע היחיד שסבל מתסמונת חרבון ללא הרף,
בעוד מיליונים רבים חלו בסרטן ובאיידס, ההשקעה בחקר התסמונת
הייתה גדולה פי כמה וכמה מהתקציב שניתן לחיפוש תרופה לשאר
התחלואים. מה לעשות, העולם לא פייר. מי שמחזיק בכסף קובע.
כך היה, שנמצאה תרופה. האסלה המהודרת, עליה בילה שנים רבות,
עליה סעד מיליוני ארוחות, נופצה בטקס מפואר. מר גרטנר הצעיר
הבריא! (הפזילה אבל נשארה)
עם מותו של הפרופסור, בגיל 140, עברה השליטה של מה שנקרא בזמנו
"מועצת הזמן" לידיו של גרטנר הפוזל. זאת עקב מותם המסתורי בטרם
עת של הוריו ושאר משפחתו. ברגע שזכה הזקן הפוזל (הוא היה בן 60
כשזה קרה) בתפקיד הנחשק, החליט להפוך את "מועצת הזמן" שתפקידה
לעשות את העולם טוב יותר, ל"מפקדת הזמן" - שתפקידה יהיה לעשות
אותו עשיר יותר ויותר. ככה זה, יש אנשים שלא מסתפקים
במיליארדים שלהם. אולי הוא רצה לנקום על כל השנים שבהם חרבן
ללא הבחנה? אולי הוא סתם חרבן עצמו לדעת. בכל אופן, הוא אסף
ואימן צבא סודי, ולבסוף חיסל את כל הבכירים בממשלה שישבו
במועצת הזמן, והקים את המפקדה. היה זה המקום היחיד בהיסטוריה
שנמצא מחוץ לזמן.
מאז בילה הזקן הפוזל את רוב זמנו במשרדו המפואר (בעיקר
בג'קוזי). רק כאשר הדבר נדרש, היה מבקר במרפאה השנואה כל כך.
עכשיו, למשל, היה מעדיף להשתכשך בג'קוזי, עם או בלי חליפה, אך
היה זה הכרחי לפגוש שם את צוות 24 ולשאול אם האזרח-ילד התעורר.
למרות שהימצאותו במרפאה גרמה לו כעס רב, איש לא שמע את צעדיו.
הוא התגנב ונעמד ליד מיטתו של האזרח-ילד.
"התעורר?" שאל הזקן הפוזל את חייליו האמיצים נער א' ונער ב',
שישבו לצד המיטה.
נער ב' קפץ ממקומו. "לא בדיוק," אמר.
"מה זאת אומרת לא בדיוק?" צעק הזקן. החייל קטוע הרגל שישב על
מיטה סמוכה, הגניב מבט מעבר למגזין שהחזיק. "יש רק שתי תשובות
אפשריות לשאלה! או שהוא התעורר או שלא! עכשיו תענה לי - האזרח
התעורר?"
הצעקות היו כה רמות עד שמפתיע שעמוס לא התעורר ברגע זה.
"כן אדוני," אמר נער ב', "הוא התעורר, אבל מייד שיתקנו אותו
שוב."
"יפה," אמר הזקן, "בפעם הבאה אני רוצה תשובה של חייל אמיתי, לא
של ילד בית ספר!"
"כן אדוני."
הזקן הרהר מעט.
"בואו נחזור על הפרטים," אמר, "האזרח היה עד לחיסול. הוא ראה
גופה של פעיל. באיזה שלב הייתה הגופה?"
"היא הייתה שרופה," אמר נער א', "בדיוק הסתכלתי כשהילד הזה
צעק. הגופה הייתה שרופה ויצא ממנה עשן לבן."
"אדים," אמר נער ב'.
"עשן לבן!" אמר נער א'.
"זה היה אדים!" התעקש נער ב'.
"אני לא מבין איך שני דפוקים כמוכם עברו את מבחני הקבלה," אמר
הזקן בכעס. "אתם מקורקעים החל מעכשיו!"
"אבל אדוני," אמר נער ב', "יש לנו משימה למחר. המשימה של
הרצליה 2005."
"אל תדאג, אדון אדים," אמר הזקן, "אני כבר אשלח צוות אחר.
עכשיו, אתם משוחררים."

לאחר שהנערים עזבו את המרפאה, הורה הזקן לאחד הרופאים להזריק
לאזרח-ילד כמות כזאת של חומר הרדמה, שגם רעידת אדמה לא תעיר
אותו. הוא לא רצה להודות בזה, אבל המצב היה לא קל. לא קל
בכלל.
הוא חזר לחדר שלו, ונכנס שוב לג'קוזי. שם הוא עשה את רוב
החשיבה שלו. היה משהו במי הסבון המבעבעים, התחושה הנעימה של
מים חמים מלטפים אותך, המגע של החליפה הספוגה בגופך. כל אלה
סייעו לו לחשוב בבהירות. "מה עושים עם האזרח-ילד הזה," חשב
לעצמו. שאלה זו גרפה את מרבית תשומת ליבו. היו עוד כמה נושאים
על סדר היום. לדוגמא- המשימה של מחר, בהרצליה בשנת2005. לו ידע
הזקן הפוזל מה הולך לקרות שם, עד כמה המשימה תיכשל, ומה
כישלונה יגרום לאימפריה שלו, הוא היה מקדיש מחשבה רצינית
לעניין. אך ראיית העתיד לא הייתה אחת מהתכונות הבולטות אצלו.
שינוי העתיד, כן. ראיית העתיד, לא. הוא הניח את ראשו בתענוג על
כרית הגומי שהוזמנה לפי מידותיו, נותן למים
המבעבעים לעסות אותו, וחשב על תוכנית.
עיניו החלו להיעצם. הוא נלחם בשינה שניסתה לכפות עצמה עליו,
ולבסוף החליט להשתמש בטקטיקה קשוחה כנגד אותה שינה שתמיד מנסה
ליפול עליו בזמן לא טוב.
"רותי!" קרא הזקן הפוזל מתוך הג'קוזי, "תשיגי לי את אבנר!"
"מייד, אדוני."
'רותי היא עובדת טובה,' חשב הזקן הרטוב. 'לא כמו שני החיילים
המטומטמים האלה. צוות 24 בתחת שלי.'
בועות סבון ליטפו את התחת שלו דרך המכנסיים המהודרים שלבש.
זמזום קצר גרם לו לדוג מהמים את הטלפון הצף. "אבנר?" אמר
לתוכו.
"מה קורה," אמר אבנר מעברו השני של הקו.
"בעיות," אמר הזקן.
"פתרונות," אמר אבנר. חוש הומור מעולם לא היה הצד החזק אצלו.
תפקידו לא דרש חוש הומור. הוא היה רציני מאוד. אם הזקן הפוזל
ניהל את כל המחלקה האקטיבית - תכנון משימות, יציאה למשימות,
גיוס חיילים ופיקוח על אימונם, הרי שתפקידו של אבנר היה פשוט
יותר על הנייר. אבנר היה המפקח הגבוה של מחלקת החקר. אם תהיתם
איך המפקדה שמה את ידה הארוכה על גרונם של פעילים, התשובה היא
אבנר. אבנר מצא את החלאות. ליתר דיוק, את החלאות מצאו מאות
עובדים אשר קראו לאבנר "בוס".
דמיינו לכם אדם שיושב וקורא עיתון. עכשיו תכפילו את זה פי
מיליון.
אותו אדם שדמיינתם קרא את העיתון להנאתו. אולי ישב בתור למשהו
והעביר את הזמן בקריאה, אולי הציץ בהורוסקופ שלו (אם הוא
בחורה), אולי במודעות האבל. סתם איש רגיל שמעיין בעיתון.
במקרה של אבנר היו אלה מאות אנשים שכל תפקידם היה לעבור על
כמויות עצומות של עיתונים. למען האמת - על כל העיתונים. כל
העיתונים שפורסמו אי פעם. ואיש לא קרא שם הורוסקופ. הם התעמקו
יותר בחדשות. מה שהם חיפשו זה בעיקר כותרות בסגנון "האם קיים
ארגון סודי ששולט בזמן?" (כותרת שנמצאה בצהובון שוודי בשנות
ה-80), או "עשרות דיווחו: המכונית פשוט נעלמה" (מתוך העמוד
הראשי של עיתון יומי ישראלי - 1994). הרוב המכריע של העיתונים
(כמו גם חדשות מהטלוויזיה, האינטרנט והרדיו), הגיע מארץ הקודש.
אך איש לא זנח את התקשורת הזרה. היה אפילו אדם אחד שתפקידו
לקרוא ידיעות בשפה המקומית של שבט אפריקאי נידח. אבנר עשה
עבודה יסודית, ולא סביר שהוא פספס כותרות רבות. ברגע שנמצאה
ידיעה חשודה, פרטיה הועברו מייד אל המחלקה של גרטנר הזקן. בכל
יום ממוצע הועברו 2-3 ידיעות חשודות כאלו, אך לרוב היו אלה
אזעקות שווא. שליחת צוות לשטח הייתה בפירוש מוצא אחרון לאחר כל
הבדיקות והאישורים הרצויים. אחרי הכל, הידיעות עצמן הופיעו עקב
שליחת הצוותים. במפקדה הועסק פעם אדם שתפקידו היה לקבוע אם
שליחת צוות כדי להוריד אדם שראה מכונית נעלמת היא כדאית,
בהתחשב בעובדה שאם הצוות לא היה נשלח, האזרח לא היה רואה את
ההעלמות של המכונית שהביאה את הצוות למקום (ולזמן) האירוע.
אותו אדם התאבד ביום עבודתו הרביעי.
"ההומור שלך..." אמר גרטנר.
"משובח?" ביקש אבנר להשלים.
"לא," אמר גרטנר, "רציתי לומר מפגר ומיותר. בכל אופן דיברנו על
בעיות. יש לי כאן אזרח-ילד שהרדמנו. הוא היה עד לחיסול של
פעיל, והספיק לראות הרבה דברים, גם כאן בפנים, לפני שהרדמנו
אותו. אני שוקל להעלים אותו."
"להעלים אזרח-ילד?" אמר אבנר. "זה מסוכן מאוד. האזרחים נוטים
לחקור לעומק היעלמויות של ילדים."
"אני יודע," אמר הזקן הפוזל, "אבל גם להשיב אותו חזרה אחרי כל
מה שהוא ראה זה מסוכן."
"מה לגבי מחיקת זיכרון?" שאל אבנר.
"אני חושש שמחיקה ברמה כזאת תהרוג אותו. צריך לחדור עמוק,
והאזרח רק ילד קטן, בסביבות גיל 8"
"בן שמונה? זה בהחלט מסוכן. גם אני חושב שהוא לא יעמוד בזה."
"חכה שנייה," אמר גרטנר. הוא השתמש באנטנה של מכשיר הטלפון כדי
לחטט באפו. "חזרתי," אמר לאחר ששלף את הגורם הזר מנחירו וטבל
את האנטנה בג'קוזי, "חשבתי להשתמש במרוקן שכל, אבל זה עלול
לגרום לבעיות חמורות בעתיד."
"כן," הסכים אבנר, "לא הייתי ממליץ על מרוקן שכל בשלב זה."
"על מה כן היית ממליץ?"
"להחליף את המים בג'קוזי."
הזקן הפוזל תהה אם זו עוד אחת מהבדיחות המפגרות של אבנר, או
שהוא רומז על כך שהוא יודע מה עשה בג'קוזי כשאמר 'חכה שניה'.
הוא גם תהה מדוע הוא בכלל מדבר עם האידיוט הזה. אחת התהיות
נפתרה מייד, עם משפטו הבא של אבנר. "אני צוחק," היה המשפט.
"אז אני מבין שפתרונות לא יהיו היום," אמר גרטנר בכעס, "רק
צחוקים."
"לפעמים," אמר אבנר, "כשאנו מצויים בצרה, כל שנותר לנו הוא
להתבדח."
"טוב," אמר הזקן והכין את אצבעו על מקש הניתוק, "אתה יכול
להתבדח כמה שאתה רוצה. כשתמצא פתרון תתקשר אלי."
"אל תכעס," אמר אבנר, אך הוא גילה מייד שהוא מדבר לעצמו; הזקן
כבר ניתק. ניתק והשליך בזעם את השפופרת לתוך מי הסבון
המבעבעים.

דוקטור קרני לא אהב את הטון של הזקן הפוזל. "תזריק לאזרח-ילד
חומר הרדמה בכמות שרעידת אדמה לא תעיר אותו!" בתוספת של
"מייד". לא למדתי שלוש עשרה שנה רפואה בשביל שיתייחסו אלי כמו
אל אחות פשוטה. אני מבין שזה דחוף, אבל יש דרך לבקש דברים. בן
זונה. אני זוכר טוב מאוד את ההיסטוריה המקורית, לפני השינויים.
אני יודע שבלי סבא שלך, היית סתם איש מכירות עלוב. איש מכירות
שמחרבן כל היום. כן, גם על ה"מחלה" שלך אני יודע. אתה יכול
לשנות את העולם, אתה יכול לשנות לאנשים את הזיכרון, אתה יכול
לשנות את ההיסטוריה האנושית כולה. אולי כל העולם מלא בכבשים
טיפשיים שאפשר לשחק עם המוח שלהם. אבל לא הכבש הזה, גרטנר! אני
לא כזה תמים. אני יודע הכל על העולם המקורי. אני יודע על
היטלר. (זה שכבש חצי עולם, עם השפם המצחיק. לא זה שמת בתור
תינוק בנסיבות מוזרות). אני יודע על המוות המסתורי של כל
המשפחה שלך, כל היורשים הפוטנציאלים שנעלמ-
"אחות," אמר דוקטור קרני לאחת האחיות שחלפה על פניו, מפריעה
למחשבותיו הכעוסות ומשיבה אותו למציאות, "תזריקי בבקשה
לאזרח-ילד במיטה ההיא מאתיים מיליגרם של תישנואיד."
"כן דוקטור," אמרה האחות וניגשה מייד אל ארונית פינתית המכילה
מזרקים.
'אתה רואה גרטנר?' אמר לעצמו קרני, 'יש דרכים מנומסות לבקש.
שמעת פעם על המילה בבקשה? אה, חתיכת זקן פוזל מפגר? זבל. אני
עף מפה לקפיטריה. בא לי קפה וסופגנייה.'
קרני יצא מן המרפאה, מותיר אחריו רק את האחות אשר רוכנת ומחפשת
מזרק. מלבדה היו במרפאה הענקית רק שניים. האחד- חייל קטוע רגל,
שסיים זה מכבר את העיון במגזין, וכעת ישן שנת פצועים, והשני -
אזרח-ילד בשם עמוס, אשר בניגוד גמור לחייל הפצוע, הראה דווקא
סימנים של התעוררות.
מעולם לא כאב לעמוס הראש כמו עכשיו. הכאב פמפם ברקותיו, ואיים
לפוצץ את מוחו בכל שניה. הוא פקח את עיניו בזהירות, נמנע ככל
האפשר מהאורות החזקים. מחשבתו הראשונה הייתה: "אני בבית
חולים." הוא הביט סביב, עיניו מכווצות. הוא חש כאילו אדם בלתי
נראה הכניס יד לתוך גולגולתו ומעך את מוחו ככדור ספוג. "אני לא
בבית חולים," חשב, "חטפו אותי."
הוא ראה אחות עם מזרק ביד. "אני חייב לברוח מכאן." הוא החל
להיזכר בשני הנערים הגדולים שחטפו אותו. זרקו עליו אבן ובעטו
לו בראש. ואז ברגע של אימה שבה אליו הדמות המפויחת. דני. דני
מת!
הוא ניסה לקום, אך כל החדר החל להסתחרר סביבו. "אתה חייב לברוח
עמוס," אמר לעצמו, "האחות מתקרבת. האחות באה."
הוא חיכה עוד שניות ספורות, הרגיע את הסחרחורת, וניסה שוב
לקום. הפעם הסחרחורת הייתה חלשה יותר. מספיק חלשה כדי שהוא
יוכל לקום על רגליו.
האחות התעסקה עם ארון בצד השני של המרפאה, גבה מופנה אל עמוס.
"זו ההזדמנות שלי," חשב. הוא נעמד ורץ מהר ככל שמצבו אפשר לו
(הליכה איטית). לאחר שגמע מרחק עצום של כעשרים מטרים, השתטח
עמוס על הרצפה מאחורי אחת המיטות הריקות. הוא ראה את האחות
עדיין ליד הארון. נראה שהיא ממלאת את המזרק במשהו נוזלי.
"סמים!" חשב, "היא רוצה לסמם אותי."
הוא בחן את השטח סביבו. הייתה דלת בקצה החדר, מרחק של חצי דקה
הליכה בערך. עמוס ידע שאם לא יגיע לדלת, האחות תבחין שהוא לא
במיטה ותזעיק מייד את כולם. יבואו שוב הנערים האלה ויבעטו לי
בראש. ואז הם יזריקו לי סמים.
הוא העיף מבט נוסף על האחות. זו עדיין לא סיימה את ענייניה.
הוא נעמד וטס לכיוון הדלת.
'מה אם היא לא תיפתח?' חשב, 'מה אם היא נעולה? או יותר גרוע,
מה אם היא תיפתח ומאחוריה יהיו הנערים הבועטים עם הסרבלים?'
אבל זה היה סיכון שהוא חייב לקחת. מה שציפה לו מהעבר הזה של
הדלת לא נראה מזהיר.
לבסוף הוא הגיע, ידו מפעילה לחץ רב על מצחו, כמנסה להדוף את
הכאב.
הייתה זו דלת בעלת ידית מסתובבת. הוא אחז בה והחל לסובב
באיטיות. הדלת נפתחה!
הוא הציץ פנימה. חדר ריק. מלא מכשירים מוזרים, אבל ריק מאדם.
הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת בשיא העדינות. 'הצלחתי!' חשב. אך
מייד התעשת - האחות תבוא להזריק לו ותגלה שהוא נעלם. תוך כמה
שניות יגיעו מיליון אנשים. ואיפה הם יחפשו אם לא מאחורי הדלת
הזאת?
'אני חייב למצוא משהו,' חשב תוך שהוא סוקר את המכשירים המוזרים
וכל המגירות, 'כלי נשק, משהו, לא משנה מה.'
אך כל מה ששם עליו את ידו לא היה נשק אפקטיבי. איך אפשר להגן
על עצמך עם כדורי צמר גפן לבנים? איזה שימוש תקיפתי ניתן לבצע
בעזרת מסמכים רפואיים?
לאכזבתו נראה שכל המגירות הדפוקות האלה מלאות בניירות. מה
יעזור לי נייר שכתוב עליו "קווים לדמותו של פושע זמן"? היי, זה
נראה מעניין דווקא.
עמוס שכח לרגע ממצבו והחל לקרוא. הוא קרא ברמה גבוהה לגילו,
והמורה שרה שמה אותו בשיעורי ספרות מתוגברים בהם נאלץ לקרוא את
רובינזון קרוזו ושאר ספרים שנועדו לילדים גדולים. המורה שרה
הייתה בוודאי גאה בו, אם הייתה יודעת שהוא מסכן את חייו כדי
להעיף מבט במסמך הזה. מצד שני, אם למורה שרה היו אי אלו
כשרונות או איכויות, היא לא הייתה נעשית מורה, כך שהגאווה הזאת
לא שווה מאומה.
"המקרה המפורסם ביותר של פשע זמן היה זה שביצע דניאל הופמן,"
היה רשום בדף. עמוס לא יכול היה לנתק את עיניו מהתגלית והמשיך
לקרוא במהירות, "אשר עולל רבות עד למעצרו. בניגוד לפושעי זמן
אחרים, הופמן לא חיפש כסף קל. כל פשעיו היו בעלי אופי מיני
ביזארי, ולכן כונה 'סוטה הזמן'. בין האשמותיו הרבות ניתן
למצוא..."
כאן הייתה רשימה ממוספרת עם תאריך - תיאור העבירה בקצרה,
ואחריו תיאור מפורט שנמשך לעיתים על פני מספר דפים. עמוס רפרף
רק כדי לקבל הצצה. הוא גילה שאותו הופמן נתפס במצרים העתיקה,
מטפס על פירמידה עם מכנסיים מושפלים. כמו כן, נצפה מאונן על גג
אחד הבניינים במרכז הסחר העולמי בעת שמטוס נוסעים מתרסק
לתוכו.
עמוס למד על הפירמידות במצרים, שנבנו על ידי העבדים המצריים של
האימפריה הישראלית העתיקה. אבל לא היה לו מושג מה זה מרכז הסחר
העולמי. לפתע נזכר שהוא אמור לחפש נשק, ולא לקרוא מאמרים של
סוטים. הוא הניח את הניירות והמשיך לחטט.
באחד הארונות מצא עמוס מקל שחור שדמה למחבט בייסבול. בקצהו היו
עיגולי זכוכית זעירים שנראו כמו מנורות. הוא אחז במחבט והרגיש
טוב. 'אם מישהו ינסה לבעוט לי בראש או להזריק לי סמים אני
אדפוק בו עם המקל.'
עמוס המשיך לחטט כשהמקל תפוס בידו. לא היו לו שום כוונות להניח
לאותו כלי נשק, אף לא לשניה. הוא עבר על עוד כמה מגירות שבהם
לא מצא שום דבר מעניין, והעביר את חיטוטיו אל ארון קטן נוסף.
אולי היה זה הנזק המוחי הקל שנגרם עקב הבעיטות המרובות שחטף
בראשו, אך נראה שעמוס שכח היכן הוא נמצא. הוא חייך וחיטט, נהנה
כשם שילד נהנה מחיטוט במקום אסור. רק המחבט שבידו נתן את הרושם
שעמוס נרדף על ידי אחות עם מזרק, ונערים עם סרבלים.
בארון הוא מצא צנצנת שבתוכה נוזל סגול וסמיך. 'איזה מין בית
חולים מוזר זה,' חשב.
טראח!
הדלת נפתחה ולחדר פרצו שניים: גבר בחלוק ירוק, והאחות עם המזרק
בידה.
"הנה הוא!" קרא הגבר.
הם רצו אליו. "תזהרי," קרא הגבר לעבר האחות, "יש לו מרוקן שכל
ביד!"
מרוקן שכל?
עמוס השליך את הצנצנת עם המיץ הסגול לעבר הגבר שהסתער עליו.
אותו גבר התכופף בזמן, והצנצנת המשיכה במעופה עד שהתרסקה בקול
נפץ גדול אל תוך פניה של האחות. זו פלטה צעקה ונפלה מייד אל
רצפת החדר.
מרוקן שכל? מה זה מרוקן שכל?
עמוס בחן את המחבט השחור שבידו. בבסיסו הוא גילה מעין מתג קטן
שנעלם ממנו עד כה. הוא קירב את המחבט לפניו, בוחן את המנורות
הזעירות שבקצהו, ואז לחץ על המתג.
אור לבן ובוהק נפלט מקצה המחבט. עמוס הרגיש את האור חודר
לעיניו ומשם למוחו, מותיר אחריו הרס עצום. הוא איבד את הכרתו
ונפל על הרצפה, מפיל עקב כך את המקל.
דוקטור קרני הגיע אליו ובחן את גופו המאובן. "קבלי ביטול על
הזריקה," אמר לאחות שעדיין לא התאוששה מפגיעת בדיקת השתן
בראשה, "האזרח דפק לעצמו הרדמה רצינית." ואז הפתיע הרופא את
עצמו, ופרץ בצחוק מטורף.

גרטנר הצעיר ישב על האסלה שלו ואכל פיצה. דלת ההאכלה שלו
נפתחה, אך במקום שיגישו לו עוד מנה, הופיע שם אזרח-ילד. למעשה
רק פרצוף של אזרח-ילד. מבעית בגודלו. הוא צחק צחוק מרושע. "אני
אספר לכולם!" קרא הראש הענקי, "הגיע הסוף שלך, טמבל פוזל! כולם
ידעו על הארגון הקטן שבנית."
גרטנר נע בפחד על האסלה. הראש המשיך בשלו: "לא תוכל להרדים
אותי! לא תוכל להשתיק אותי! דרינג! דרינג יא זבל! דרינג!"
הזקן נשלף מחלומו ושמע את הטלפון מצלצל. הוא לא האמין שהצליח
איכשהו להירדם, למרות כל הבעיות שהיה עליו למצוא להן פתרון.
כנראה שאני מזדקן, חשב.
"הלו!" צעק לשפופרת לאחר שדג אותה מהג'קוזי.
"זה אבנר," אמר אבנר, "יש מקרה חירום!"
"מה לעזאזל קרה?" שאל גרטנר.
"הרצליה 2005, אדוני," אמר גרטנר, "ולא סתם - הפעם זה רציני.
צוות נמחק, אזרח גנב רכב. מה שתמיד חששנו שיקרה, קרה! לכל
הרוחות, זה הדבר האמיתי!"
הזקן הפוזל לא האמין למשמע אוזניו. להתעורר מסיוט רק כדי לגלות
שהמציאות גרועה עוד יותר.
"אזרח גנב רכב??"
"כן, אדוני, והצוות נמחק."
"אזרח גנב רכב???"
"כן אדוני."
"ישו הצלוב! זה התרחיש הגרוע מכל!"
מה עושים? מה עושים? אזרח גנב רכב! יש כרגע אזרח שמסתובב לו
ברחבי הזמן. אני אבוד! פעילים אפשר לחסל, אבל אזרח עם רכב-זמן?
בלתי אפשרי.
"ישיבה דחופה," אמר גרטנר, "במשרד שלי. עכשיו!"
"כן אדוני," אמר אבנר, "אני בדרך."
הזקן זרק את השפופרת לתוך הג'קוזי בעוצמה רבה. כעת נדמה היה
שיש יותר מים על הרצפה מאשר בתוך הג'קוזי.
תקווה קטנה עלתה מחלק נידח במוחו: יש עוד סיכוי. אולי האזרח לא
יימצא את הבקרה של מערכת הזמן ברכב? מחשבה זו נעלמה במהירות;
לא ייתכן שיהיה אזרח כל כך טיפש עד שהוא יפספס את לוח הבקרה.
פשוט לא ייתכן.
































פרק 4 - תל אביב 1999



ים של תלמידים נשפך משערו של בית הספר התיכון על שם רוזנטל בתל
אביב. זה עתה הסתיים יום לימודים נוסף, ועשרות נערים ונערות,
לבושים במדי בית ספר, נשפכו החוצה אל הרחובות הסואנים של העיר.
היו מעטים שהלכו באיטיות, מדברים בניהם בקול רם וצוחקים
מבדיחות מפגרות בסטייל 'אימא של רוני שמנה', אך רובם מיהרו
בהליכתם, משתדלים להתרחק מהמבנה שבו בילו את הבוקר, כשם שבילו
כל בוקר שקדם לו, במה שמכנים חוקרי החינוך "שינה עם עיניים
פקוחות".
שתיים מבין הממהרות לקחו פנייה חדה ימינה, מנתקות עצמן מההמון.
הן צעדו בקצב זהה לחלוטין. רגל ימין של זו ורגל ימין של זו
פסעו בהתאמה מושלמת, וכך עשו גם רגליהן השמאליות. לא נראה ששתי
הבנות החמודות הללו היו מודעות לכך. הן שוחחו על עניין חשוב.
"את באה אלי?" שאלה הגבוהה שבין השתיים. היא הייתה אחת
מהבלונדיניות הרזות האלו, שמשגעות את הגברברים בבית הספר.  היא
לא זכרה אף לא יום אחד בשש עשרה שנותיה, שבו לא התחילו אתה
לפחות עשרה גברים. טוב, כך זה היה בשנתיים האחרונות. לפני כן
היו ימים שבהם התחילו אתה פחות מעשרה.
"בטח," ענתה אפרת, "הבטחת שתראי לי את התמונה של החמוד ההוא."
אם נאמר שאפרת היא ההפך הגמור ממיטל, חברתה הבלונדינית, לא
תהייה זו הגזמה. אפרת הייתה נמוכה ממנה בחצי ראש, שיערה היה
שחור וחלק, והיא הייתה חכמה. יחסית למיטל בכל אופן. אך בכל רגע
נתון הייתה מוכנה להחליף כמה נקודות אייקיו, או כמה ציונים
גבוהים, בכמה קילוגרמים. זה לא שהיא הייתה שמנה, זה פשוט שהיא
הייתה לא-רזה. וזה הרגיז אותה יותר מכל דבר אחר. "מה את מדברת?
את בכלל לא שמנה" - כך אמרה לה מיטל כמעט בכל יום, לפעמים מספר
פעמים ביום. זה לא הרגיע אותה. אפרת רצתה להיות רזה כמו מיטל,
גם אם זה יהרוג אותה. וחסר למי שיקרא לה "שמנמנה". המילה הזאת
גרמה לה להתקף עצבים בלתי נשלט, גם אם היא נאמרה בחיבה, או
בתוספת של המילה "וסקסית".
שתי הנערות המשיכו לצעוד בהתאמה, פונות כעת שמאלה. בית המגורים
של מיטל נראה כבר באופק. לא היה זה חריג, שהן באות אל מיטל.
להיפך, בתום מרבית ימי הלימודים הן הגיעו לבית הזה, אכלו יחד
צהריים ("את בטוחה שאורז לא משמין?") ועשו שיעורים. כלומר, כך
לפחות חשבה אימא של מיטל. היא הייתה תמימת דעת בעניין שיעורי
בית. היא חשבה שתלמידים עדיין יושבים ומכינים אותם, כמו
בזמנה.
כשנכנסו אל חדרה של מיטל, זרקו השתיים את התיקים שלהן,
והתיישבו מייד אל מול המחשב.
"תראי איזה חמוד," אמרה מיטל, בעודה מחפשת את התמונה בין כל
הקבצים שבתיקיה. "הוא שלח לי תמונה שלו בלי חולצה."
התמונה נמצאה והועלתה על המסך. "וואו!" אמרה אפרת, "איזה
כוסון!"
"לגמרי!" הסכימה אתה מיטל.
"בן כמה הוא בכלל?" שאלה אפרת. עניין הגיל אצל בחורים היה חשוב
אצלה. יש שיגידו יתר על המידה.
"19"
"נחמד..." חייכה אפרת. תשע עשרה היה בסדר, היא נרגעה. זכור היה
לה היטב בחור מסוים שרצה להיפגש עם מיטל. בן 28. זכורים לה גם
כל אותם ניסיונות שכנוע מצדה, לגרום למיטל להבין שהוא זקן מדי
בשבילה.
"נחמד מאוד," אמרה מיטל, "הוא רוצה לצאת איתי בשבוע הבא."
"העולם יהיה קיים בכלל בשבוע הבא?" שאלה אפרת.
"על מה את מדברת?"
"נו, את יודעת... המילניום הזה."
"אוי נכון," אמרה מיטל, "כמעט שכחתי מזה. שנת 2000..."
"כן, שנת 2000, סוף העולם."
"את באמת חושבת שיקרה משהו? כאילו למחשבים וכל זה?"
"אני לא יודעת," אמרה אפרת, "נצטרך לחכות כמו כולם ולראות."
"אוף," אמרה אפרת לאחר שתיקה קצרה שבישרה על מותו של נושא
השיחה האחרון, "בא לי פיצה!"
"את רוצה להזמין?"
"אסור! תראי איזה פרה נהייתי. אני אוכלת רק סלט היום."
"מה את מדברת?" אמרה מיטל, "את בכלל לא שמנה!"
"אני כן!"
"די אפרת, את לא שמנה בכלל. חוץ מזה, הלוואי שהיו לי ציצים כמו
שלך."
"טוב," אמרה אפרת, "בעניין הציצים את צודקת."
בעקבות המשפט האחרון שתיהן פרצו בצחוק.
"מה נעשה בסילבסטר?" שאלה מיטל.
"לא יודעת," אמרה אפרת, "יש מסיבה אצל רועי, לא?"
"כן"
"אז נלך לשם?"
"סבבה. לא אכפת לי."
"נלך למסיבה של רועי. אני אלבש את החולצה החדשה שקנינו."
"את מתכוונת: אני אלבש את החולצה החדשה שקנינו, ואראה לכולם
כמה שהציצים שלי יפים."
"די," אמרה אפרת, "המחשוף לא כזה גדול."
"לא..." צחקה מיטל, "בכלל לא..."
"טובנו, הוא די גדול," אמרה אפרת והצטרפה לצחוק המתגלגל של
מיטל.

במראה השתקפה נערה בת שש עשרה. היא הצמידה בידיה את הציצים
שלה, מעמיקה עקב כך את המחשוף, שהיה די עמוק מלכתחילה. היא
חייכה לעבר שדייה המוצקים, ואף שלחה נשיקה באוויר. החולצה
החדשה הזאת אכן הבליטה את החבר'ה. הבליטה כהוגן.
אפרת הייתה מרוצה. לא יהיו גבר אחד במסיבה שלא יזיל ריר אל מול
הצמד-חמד שלה. היא תהייה מסמר הערב. 'את המילניום הבא,' אמרה
לעצמה, 'אני אתחיל בתור כוסית על.'
היא הביטה בשעון.
"את קולטת שעוד שלוש שעות יהיה שנת 2000?" אמרה.
בצדו השני של החדר נאבקה חברתה בג'ינס הצמוד. "מגניב," אמרה.
משסיימה להלביש את הג'ינס, קרבה מיטל למראה, העבירה יד בשיערה
ואמרה: "אפרתי, אנחנו כוסיות סוף."
"חבל על הזמן," אישרה אפרת את התאוריה. "זזים?" הוסיפה, רומזת
לכיוון הדלת.
"אח שלי בסוף לא יכול להסיע אותנו," אמרה מיטל.
"למה לא?"
"כי הבן-זונה הזה החליט שיותר חשוב לנסוע לחברה שלו"
"בן זונה!" אמרה אפרת, "עכשיו נצטרך ללכת ברגל איזה חצי שעה."
"חפיף, זה טוב לדיאטה"
"יאללה בואי."
כשהיו מחוץ לדלת הבית, מתכוננות נפשית לצעדה ארוכה, אמרה אפרת:
"את יודעת שכשאת קוראת לאח שלך בן-זונה את בעצם קוראת לאימא
שלך זונה, כן?"
"שתקי!"
השתיים צחקו ופצחו בהליכה.

רבע שעה מאוחר יותר חלפו הבנות ליד בית הספר שלהן. זו הייתה
פחות או יותר מחצית הדרך. לפתע בלמו את הליכתן והחלו לצרוח.
באזור לא היה איש כדי לשמוע את הצרחות, מלבד לאותו גבר שעצר
בחריקת בלמים את מכוניתו. הרכב נעצר כחמישים סנטימטרים מרגלה
של אפרת. הצרחות לא פסקו. הנהג יצא מרכבו, וניסה להרגיע את
הבנות, אך לא הצליח כל כך. ואין להאשים אותן בהיסטריה מיותרת,
כיוון שמכוניות אשר מופיעות מן האוויר ומאיימות לדרוס אותך, הן
תופעה די נדירה.

הן נרגעו לבסוף. לפחות נרגעו מספיק כדי להפסיק עם הצרחות
קורעות הגרון שהפיקו. רק אז הבחינה אפרת בכתובת שקישטה את הרכב
שכמעט ריסק אותה. "חרק - ירי" היה רשום שם.
הגבר היה כבן שלושים, לבוש בג'ינס פשוט, וחולצת טריקו שהייתה
מלאה בכתמי בוץ. שיערו היה פרוע, ונראה היה שעבר עליו לילה
קשה. אך למרות כל זה, אפרת חשבה שהוא די חמוד.
"אני מצטער," אמר הגבר, "לא ראיתי אתכן."
"יש לך בכלל רשיון?"
"רגע," אמר הגבר, "אני חייב לבדוק משהו. מה התאריך היום?"
"נו באמת," אמרה מיטל, "זה הסילבסטר. כולם יודעים שזה 29
בדצמבר."
"31," אמרה אפרת.
"כן," אמרה מיטל, "ה-31 בדצמבר. זה מה שאמרתי"
"באיזו שנה?" שאל הנהג.
"יופי," אמרה מיטל, "תכף תגיד לי שאתה בא מהעתיד, והמכונית שלך
זה מכונת זמן."
אפרת נראתה מבוהלת לרגע. "מיטל..." אמרה, "אני חושבת שהמכונית
הזאת הופיעה פתאום."
"בטח," אמרה מיטל, "הופיעה פתאום וכמעט דרסה אותנו. סבתא שלי
נוהגת יותר טוב"
"לא," אמרה אפרת, "אני מתכוונת... הופיעה... פתאום... הופיעה
מתוך הכלום."
"הרגע כמעט דרסו אותך אפרתי, את מדמיינת דברים."
"נראה לי שהיא צודקת," אמר הגבר, "אני חושב שזאת באמת מכונת
זמן."
"יאללה יאללה," אמרה מיטל, "אני לא יודעת מה עישנת, אבל לפי
הנהיגה שלך זה משהו חזק. מכונת זמן עלק"
"אתה עובד בחברת הדברה?" שאלה אפרת. ככל שעבר הזמן מאז הרגע
הטראומטי של הכמעט-דריסה, היא מצאה את עצמה נמשכת לאותו נהג
גרוע יותר ויותר.
"לא," אמר, "גנבתי את המכונית הזאת."
הבנות שתקו. "אז איזו שנה נגמרת היום?" שאל.
"99," אמרה אפרת וחייכה אל הגבר המסתורי שנכנס בחריקת בלמים אל
חייה.
החיוך הזה הביך מעט את מאיר. כעת גם שם לב למחשוף הגדול שמולו,
שהביך אותו לא פחות.
"מאיזה שנה באת?" שאלה מיטל, "2080 או משהו?"
מקולה נשמע בבירור שהיא לא מאמינה לו. ובצדק. מה זה פה, סרט
מדע בדיוני? אין כזה דבר מכונת זמן. יש רק נהגים מסטולים.
מאיר לא הסיר את עיניו מאפרת. "2005," אמר בחיוך, "הגעתי משנת
2005." הוא גילה שאפרת מרגישה נוח עם זה שהוא בוהה בה. אפילו
יותר מנוח. התגלית הזאת עשתה לו נעים.
"אה," אמרה מיטל, "2005, זה פה קרוב." היא הבחינה במה שמתרחש
בין הנהג המסטול לחברה הכי טובה שלה, וכלל לא אהבה את זה. "אז
תגיד לי," אמרה, "איזה המצאות יש ב-2005? יש כבר מכוניות עפות?
יש אנשים עם אנטנות? נחתו כבר חייזרים?"
מאיר התעלם ממנה. "אני מבין שאתן בדרך לאיזו מסיבת סילבסטר,
נכון?"
"כן," אמרה אפרת.
"צריכות אולי טרמפ?" הוא הקיש עם אצבעותיו על המכונית.
"לא תודה," אמרה מיטל, "אנחנו לא נכנסות לאוטו הזה, שלא נגיע
לתקופת הדינוזאורים בטעות"
"מיטל," אמרה אפרת, "בואי שנייה, אני רוצה להגיד לך משהו." היא
פנתה אל הבחור - "חכה כאן רגע, טוב?"
"אין בעיה."
אפרת משכה את מיטל הצידה.
"לא!" אמרה מיטל, מוכיחה שיש לה לפחות רמה מסוימת של טלפתיה.
"נו, בבקשה," אמרה אפרת, "תלכי לבד למסיבה. הוא כזה חמוד!"
"ממתי את אוהבת זקנים בכלל?"
הקסם פג. אפרת ידעה באותו רגע שזה נגמר. אחרי כל הזמן שבו כעסה
על מיטל שהיא נדלקת על מבוגרים, היא הבינה שאין סיכוי. הוא בטח
בן 30 ומשהו. כמעט בגיל של אבא שלי! למרות שהוא חמוד. אז מה,
גם כלב חמוד. זה אומר שאני אתחיל לצאת עם כלב? קחי את עצמך
בידיים, אפרת. לכי למסיבה ותמצאי חמוד בן 18.
הנושא סגור. אבל היה עוד נושא על הפרק.
"מיטל, הוא הופיע מתוך האוויר, אני אומרת לך."
"מכוניות לא מופיעות מתוך האוויר."
"זאת הופיעה."
"אפרת, את לא נורמאלית. נדלקת עליו ועכשיו תאמיני לכל שטות
שהוא יגיד?"
"אני לא נדלקת על זקנים!"
"בכלל לא"
"טוב," אמרה אפרת, "אולי קצת נדלקתי, אבל עבר לי."
"יופי."
"אבל אני חושבת שהוא אומר את האמת," אמרה אפרת, "אני חושבת
שזאת באמת מכונת זמן."
"את רק דמיינת. המכונית כמעט דרסה אותנו. הוא בטח נסע 200 קמ"ש
הסטלן הזה. לא פלא שזה נראה כאילו המכונית פתאום מופיעה."
"גם את ראית את זה?"
"מה שראיתי זה נהג משוגע שכמעט עלה עלינו"
"מיטל, המכונית לא הייתה, ופתאום היא הופיעה."
"טוב, נגיד שזה מכונת זמן. אז מה? שיהיה לו לבריאות."
אפרת חייכה. מיטל ידעה בדיוק מה עובר לה בראש. באמת, אחרי שנים
של חברות, היא פיתחה מין טלפתיה.
"לא!" אמרה מיטל, "אנחנו לא נכנסות לדבר הזה."
"מיטל, אין מיליון מכונות זמן בעולם. זאת היחידה ואנחנו
נכנסות."
"אפרת, יש מיליון סוטים בעולם. זה אחד מהם ואנחנו לא נכנסות."
"אוף," אמרה אפרת, "למה את חייבת להיות צודקת? את יודעת מה? יש
לי רעיון."
היא הובילה את מיטל בחזרה לבחור, שנשען כעת על רכבו ועישן
סיגריה.
"שמע," אמרה אפרת, "אתה מאוד חמוד, אבל קצת מבוגר בשבילי. אני
רק בת 16. אבל אם זאת באמת מכונת זמן אז למה שלא תיסע עכשיו
לבקר אותי כשאני יותר גדולה? אני אשמח לראות אותך. נגיד בעוד 5
שנים או משהו?"
"אין בעיה," אמר מאיר, "רק תגידי לי איך קוראים לך ואני אמצא
אותך."
"אפרת!" אמרה מיטל, "את לא אומרת לו את השם שלך!"
"אוקיי," אמר מאיר, "אפרת מה?"
אפרת חייכה אליו. היא חשבה אם כדאי להגיד את שם המשפחה או לא.
אולי הוא באמת סוטה. יש גם סוטי מין חמודים. אבל מצד שני, מה
כבר יכול לקרות? אם הוא היה סוטה אמיתי הוא כבר היה אונס את
שתינו. היא החליטה. אני אגיד לו את השם. אגיד לו את השם ואז
נלך למסיבה.
"אפרת רוזן," אמרה, "סבבה? רשמת? עכשיו אנחנו נגיד לך לילה
טוב."
"אפרת רוזן," חזר אחריה מאיר, "שם יפה. אוקיי, תודה רבה. לילה
טוב בנות, היה נחמד להכיר אתכן. ואפרת... ניפגש ב-2005."
"ביי."
מאיר נכנס לרכב. הוא נופף להן לשלום, ונסע משם.
"אני לא מאמינה שאמרת לו את השם שלך!" אמרה מיטל.
אפרת חייכה. "יאללה בואי נלך, אנחנו כבר מאחרות."

לאחר שנסע כמה מאות מטרים, קלט מאיר שהוא לא אמר לה את השם
שלו. טוב, חשב, אני מניח שלא יהיה הבדל גדול בין 'היי, זוכרת
אותי? אני מאיר משנת 2000', ל- 'היי, אני זה שכמעט דרס אותך
בסילבסטר של שנת 2000'. הוא רק קיווה ש: א'- אפרת רוזן זה שמה
האמיתי, וב'- היא תמשיך להיות כזאת שווה גם בעוד חמש שנים.
"יש דרך אחת לבדוק," אמר לעצמו.
הוא עצר את המכונית בצד הדרך. בחר כמובן במקום חשוך וריק.
"עכשיו רק צריך לגלות איך זה עובד," אמר. נכון, הוא כבר נסע
בזמן פעם אחת. אבל זה היה רק כדי לברוח משני המגודלים האלה עם
הסרבלים. הוא לא ידע שיגיע לשנת 2000. למען האמת הוא גם לא
האמין במאה אחוז שהוא ייסע בזמן. אבל באותו רגע, כאשר רדפו
אחריו שני נערים מפחידים, הוא היה מסתפק גם בסתם נסיעה רגילה.
לגנוב להם את האוטו, למדבירים המשוגעים האלה, ולברוח.
לפתע עלתה מחשבה בראשו. בוץ! כל החולצה שלי מלאה בוץ. והרי איש
הבוץ אמר שזה פוגע במכונת הזמן. איך הגעתי לשנת 2000 (טכנית זה
היה עדיין 1999), אם אני מלא בבוץ? אולי הוא שיקר? לא, למה
שאיש הבוץ ישקר? הוא היה שם כדי להגן עלינו. המסכן. אני לא
חושב שהוא שרד את המכות האלה. איך שהם התנפלו עליו. אין ספק,
הוא דיבר אמת. כנראה הבוץ שעלי הוא לא מספיק כדי להרוס את
הנסיעה בזמן.
הוא הביט בשעונים השונים שהיו ליד ההגה. מד מהירות, שעון, מד
דלק, משהו שנראה כמו מודד חום במנוע. לא היה שם משהו יוצא
דופן. משהו שאין במכוניות רגילות. אולי אמצא תשובות מתחת למכסה
המנוע?
הכפתור לפתיחת מכסה המנוע נמצא במקום שציפה, מתחת להגה. הוא
יצא מהרכב, והרים את המכסה. מתחתיו היו כל מני צינורות ובוכנות
ושאר הדברים שרואים אנשים רגילים מתחת למכסה מנוע (בניגוד
למכונאים למשל). הדבר היחיד שזיהה בוודאות היה מיכל המים של
השפריצרים לשמשות. הוא הוריד בחזרה את מכסה המנוע, בורח לאחור
כדי לא להפיל אותו על הראש ונזהר שלא יתפסו אצבעותיו.
ננסה את תא המטען.
גם המתג שפותח את תא המטען היה במקום הרגיל - מתחת למושב הנהג.
"מכונית רגילה," חשב, "רק שהיא איכשהו עוברת בזמן."
בתא לא היה הרבה מטען. הדבר היחיד שהיה יוצא דופן הייתה קופסת
מתכת בגודל של מזוודה. "זהו זה," חשב מאיר, "מצאתי את מכונת
הזמן!"
בצדי הקופסה היו שני ידיות. הוא הרים אותם בזהירות רבה, מפחד
שטלטלה קלה תגרום לו להופיע בשנות ה-20. הקופסה נפתחה לבסוף.
בתוכה היו צנצנות קטנות עם הסמל הבינלאומי של רעל - גולגולת
ועצמות שבונות את הצורה X.
"זה אשכרה חומרי הדברה," אמר לעצמו, "בדיוק מה שמצפים למצוא
במכונית עם ציור של ג'וק ענקי. אבל איפה החלק במכונית שאחראי
על מכונת הזמן המחורבנת הזאת? איפה אני צריך ללחוץ בשביל להגיע
ל-2005?"
מאיר התבעס. הוא ישב במושב הנהג וחשב. מה אני אמור לעשות? לקחת
את האוטו למוסך ולהגיד לו לבדוק שמן ומערכת נסיעה בזמן? או
שאני צריך לקחת מברג פיליפס ולפרק את כל האוטו, ואחר כך להרכיב
הכל בחזרה ולקוות לטוב? איזה דפק, אני תקוע בשנת 2000 לנצח.
(טוב, לא לנצח. בעוד שנה אני אהיה תקוע ב-2001)
הוא ניסה לשחזר את הנסיעה הקודמת. בהתחלה כולם ישבו במשרד, איש
הבוץ הדריך אותם מה לעשות כשיגיעו המדבירים. ואז הם הגיעו, שני
נערים מגודלים עם שיער ארוך וסרבלים. דפקו בדלת כמו אנשים
מתורבתים, אך ברגע שקלטו את איש הבוץ הם הפכו לחיות רעות.
התנפלו עליו בטירוף, הפילו אותו על הרצפה ובעטו בו. הצרחות של
ציפי חדרו למוחו כמו קרני מוות בסרט אימה ישן. מר כהן מיהר
להסתתר בתוך ארון. צחי היה היחיד שעוד ניסה להלחם כמו גבר. הוא
השליך על השניים בוץ בכמויות, ממלא עקב כך את שאר העובדים.
מאיר עצמו החליט, בפרץ של גבורת חכמים, לברוח משם. הוא יצא
מהמשרד, מותיר אחריו המולה רבה. מצפונו הציק לו למשך שניות
בודדות בלבד, אך הוא ביטל אותו בהינף מחשבה. "עדיף להישאר
ולמות?" אמר למצפון, "אני נראה לך כמו איזה כבאי במגדלי
התאומים?" הוא ברח החוצה ומצא מייד את המכונית של חרקירי, חונה
על המדרכה מול המשרד. רצו לו רעיונות שונים כיצד לפרוץ את דלת
הרכב. כל הרעיונות התבטלו באחת, כאשר הבחין בחלון הפתוח. הוא
הכניס יד פנימה ופתח את הדלת. "מפתחות," חשב, "איפה המפתחות?"
הם לא נמצאו בסוויץ'. גם לא על המושב, ואפילו לא הסתתרו בתוך
מגן השמש. הם בטח בכיס של אחד מפראי האדם האלה, שכעת קורעים
לגזרים את איש הבוץ המסכן. לסכן כך את עצמו כדי להגן על אנשים
זרים? מזל שיש עדיין בני אדם כאלה (לא שאני רוצה להיות אחד
מהם). עכשיו, איך מתניעים מכונית? ראית את זה עשרות פעמים בכל
הסרטים שאתה צורך בלילות. שוכב במיטה לבד, ובולע את כל מה
שערוץ הסרטים מציע לך. צריך לפתוח משהו מתחת להגה ולהצליב
חוטים או משהו. משימה בלתי אפשרית. הוא רכן אל מתחת להגה,
וחיפש מה לפתוח שם, אבל אז גילה משהו נוצץ על רצפת המכונית,
ממש מתחת למושב הנהג. צרור מפתחות. הוא הרים אותו וניסה להתניע
בידיים רועדות. המפתח השני שניסה התאים בול, וכשהוא סובב אותו
בסוויץ' נשמע קולו המתוק של המנוע. "יש לך יותר מזל משכל," אמר
לעצמו. "שתוק ושים גז, אידיוט," הייתה תגובתו.
הרכב היה בעל הילוכים ידניים, אבל זה לא הפריע למאיר. הוא פתח
בנסיעה מהירה, מחליף הילוכים ממש כמו נהג פורמולה אחת, והרגיש
איך לבו שב לדפיקות ברמה של היסטריה קלה בלבד. מבלי לחשוב, הוא
מצא את עצמו נוהג לכיוון ביתו. אך כיוון הנסיעה לא שינה דבר,
מפני שברגע הכי לא צפוי, כל הנוף נעלם ומייד הופיעו מולו שתי
נערות. רק לאחר שבלם בעוצמה, הבין שזה עתה עבר בזמן.
מה גרם למכונית לעבור בזמן בדיוק בשניה ההיא? אולי זה פועל כמו
בסרט "בחזרה לעתיד" והמכונית עוברת בזמן כאשר היא מגיעה
למהירות מסוימת? אולי לחצתי על איזה כפתור נסתר בלי לשים לב?
והשאלה החשובה ביותר - איפה לעזאזל החרא הזה עם הכפתורים שאפשר
לקבוע את יעד הנסיעה? בסרט זה היה ממש ליד הנהג, רק לשלוח יד
ולכוון, והופ - אתה בדרך לפגוש דינוזאורים, או את הוריך בתור
נערים מתבגרים. איפה החרא הזה נמצא? זה הסיוט הכי גדול. יש לך
מכונת זמן, אבל אתה לא יודע להשתמש בה. זה כמו אדם שיש לו זין
של שלושים סנטימטר, אבל הוא אימפוטנט. והוא מחפש את קופסת
הויאגרה האחרונה שנותרה בעולם, אבל לא מוצא אותה. לא בתא
המטען, לא מתחת למכסה המנוע. איפה קופסת הויאגרה המזויינת
שלי?

מאיר היה זקוק לטיול קטן באויר הלילה כדי להרגע ולחשוב בהגיון.
טיולים ליליים תמיד עזרו לו בעיבוד נתונים. הוא עשה רבים כאלה
בשנים האחרונות. (או הבאות, תלוי מאיזו נקודת מבט אתה מסתכל על
האירועים המוזרים שעוברים על מאיר).
הוא התחיל ללכת, שואף את האויר הקריר עמוק לראותיו, כאשר לפתע
השתעל ורץ בחזרה לאוטו.
'מה אתה דפוק?' צעק על עצמו, 'משאיר את המפתחות בסוויץ'?
אידיוט. אתה רוצה שמישהו יגנוב את המכונית? שתישאר תקוע כאן?
ויותר גרוע - שתישאר תקוע עכשיו! אתה ממש מפגר.'
מאיר קצת נעלב מעצמו. הוא חזר במהירות למכונית, הוציא את צרור
המפתחות מהסוויץ', נעל את האוטו היטב ובדק באובססיה שהכל סגור
בטרם יצא שוב לטיולו.
לא הייתה נפש חיה בסביבה. הוא צעד במשך דקות ספורות, חושב על
המצב. בעודו צועד, שיחק עם צרור המפתחות.
'איפה יכול להיות לוח הבקרה?' שאל את עצמו, הפעם בנחת, בלי
העלבות. 'הרי חייב להיות שם איזה לוח בקרה כלשהו. אחרת איך
החרקירי הזה יודע לאיזו שנה לנסוע ואיזה אנשים לדרוס?'
הוא המשיך לשחק עם צרור המפתחות, מגלגל אותו סביב האצבע, מעביר
מפתח אחר מפתח. כל המפתחות נראו לו זהים. היו שם חמש או שש,
וכולם הרגישו זהים בין אצבעותיו. הוא קירב את הצרור לפניו, קלט
משהו שנעלם מעיניו עד כה, והחל לפתע לרקוד ולקרוא קריאות שמחה
בלתי מובנות. כשסיים את ריקודו שב מהר אל האוטו, הדליק את האור
הקטן, ונישק את צרור המפתחות.
באור הוא היטיב לראות את כפתורי ההזזה הזעירים שהיו על אחד
המפתחות בצרור. הם דמו מאוד למנגנון נעילה של אופניים או כספת,
חמש ספרות שניתן להזיזן באמצעות הציפורן. הספרות במפתח שמול
פרצופו היו 01999. על מפתח אחר היו הספרות 31.12. ועל השלישי
34666.
מאיר הניח שהמפתח השלישי מייצג מיקום גיאוגרפי מדויק של הנקודה
המסוימת בכביש שבה כמעט דרס את שתי הנערות.
ככל הנראה כאשר ניסה להתניע את הרכב, עוד ב-2005, הוא הזיז
בטעות את הספרות על המפתחות. בכל מקרה, כל זה לא היה חשוב כעת.
יש לי מכונת זמן! צהל. יש לי מכונת זמן!! כל שנותר לי לעשות זה
לחשוב לאן בא לי לנסוע. 2005 נשמע טוב. שם הבית, שם כל החברים.
ושם גם קבעתי פגישה עם אפרת רוזן.
מאיר לא הצליח להסיר את החיוך. הוא גם לא ניסה. כך כנראה מרגיש
מי שאוחז בטופס לוטו כאשר עירית ענבי מכריזה על המספרים שעלו
בגורל, וכולם תואמים לאלה שעל הטופס.
מאיר מצא את עצמו רוקד שוב, הפעם בתוך הרכב. מעולם לא היה רקדן
מעולה, אך זה לא הטריד אותו. הוא נופף בידיו, הניע את ראשו,
והניד את כתפיו. אם היה עובר מישהו באותו רחוב חשוך שבו חנתה
המכונית, היה אותו אדם נעצר ושואל את מאיר אם הוא חש בטוב.
מאיר ודאי היה עונה לאותו איש כי הוא חש באמ-אמא של הטוב.
למעשה, היה אומר מאיר מבלי להפסיק בריקודו המשונה, אני חש
במעולה! אני חש בפאקינג נפלא! תודה ששאלת!
אותו אדם היה ודאי מתנצל באומרו כי חשב שמאיר אפילפטי ועובר
עליו התקף קשה, אך מאיר היה מתעלם ממנו וממשיך בריקוד.
אבל לא עבר איש ברחוב החשוך. שום עד לא היה לתנועותיו המוזרות
של מאיר, שלהם קרא ריקוד. לא היו גם עדים להתעסקותו הממוקדת
בצרור מפתחות, מספר דקות לאחר שפסק ההתקף האפילפטי. ואף שום
אדם לא צפה במכונית עם החרק הגדול על צידה אשר נסעה במהירות
ולפתע נעלמה אל הלא-כלום.













פרק 5


מכונית עם הכיתוב "חרק-ירי" וציור של חרק גדול הופיעה פתאום
ונעצרה בחריקת בלמים. זו הייתה הפעם השניה שמאיר נוהג בה ועובד
במימד הזמן, וזו הייתה הפעם השניה שהפעולה הראשונה שהוא עושה
באותו זמן אליו הגיע היא ללחוץ בעוצמה על דוושת הבלם.
לנהגים שבכם: דמיינו נסיעה בכביש מהיר. עכשיו דמיינו שהכביש
אינו ישר אלא בנוי בזוית, אולי על גבעה קטנה שלא טרחו לשטח עם
טרקטורים. אתם נוסעים בעלייה, עד שמגיעים לפסגה, והמשך הכביש
נעלם מעיניכם. מכירים את התופעה? אם לא, אספר לכם שזה מגניב!
האמנם?
לנהוג בכביש מהיר ולא לראות את המשך הדרך זה מגניב?
כן.
מגניב זו מילה קצת מעורפלת. אפשר להחליפה בנקל במילים כגון
מסוכן, מפחיד, מזוויע, גורם פיק ברכיים, מצנן עמוד שדרה, גורם
פאניקה, מחולל האטה, מבעית.
אני בטוח שגם המאצ'ו שבנהגים ילחץ מעט על הבלמים של רכבו
המאצ'ואיסטי ברגע שכזה. אחרי הכל, כמה שלעשות תאונת דרכים זה
קול, רוב האנשים מעדיפים להימנע מכך כאשר הדבר מתאפשר בלחיצה
פשוטה של רגלם (הנעולה במגפי בוקרים במקרה המאצ'ואיסטי) על
דוושת ה"אימאל'ה".
כניסה לזמן חדש כאשר אתה נוהג במכונית מזכירה במקצת את הרגע
שבו רכבך מגיע לפסגת הגבעה, והמשך הכביש נעלם. רק במקצת. זאת
משום שלא רק המשך הכביש נעלם מעינייך כאשר מנגנון נסתר מבצע
העתקת זמן בקרב רכבך, אלא כל העולם משתנה. נוצר נוף חדש ואתה
נוצר לתוכו. עצמים ששהו שם בתמימות לפני שמכוניתך העתיקה אותך
לסביבתם, נוטים להישאר במקומם בעקשנות, ומסרבים לסור מדרכך. גם
אם העניין גורם להם לפגוש בפגוש במהירות גבוהה. זהו טיבם של
עצמים. הם אוהבים להישאר במקום.
לכן היה זה בלתי נמנע, שבכל כניסה לזמן חדש במהירות גבוהה לחץ
מאיר בבהלה על הבלמים. הוא לא המתין לרגע שיופיעו מולו הולכי
רגל תמימים. לא כדאי להסתכן בעניינים כאלו. ברגע שהשתנה הנוף,
מאיר פלט את הצרחה הרגילה שלו ומייד סחט ברגלו הימנית את
הדוושה.
הרכב נעצר במקום שומם. לא רק שלא היו אנשים באיזור, עד כמה
שהעין קולטת, אפילו לא היו תיבות דואר, גורי כלבים או מאפיות.
מאיר בלם בלב הכלום. הוא הרגיש מעט מטופש לרגע. שניה קודם לכן
הודאג מאוד שמא יפגע הרכב בדבר מה או בדבר מי. כעת למד שאין
שום דבר סביבו. פשוט כלום.
מאיר לא היה רגיל לכלום גס ובוטה שכזה. בדידות עמוקה השתלטה
עליו. אף חוויה מעברו לא הכינה אותו להתמודד עם ריקנות כבדה.
לעזאזל, אפילו כביש לא היה שם. סתם כלום. הוא בתוך מכונית,
ובחוץ - שום דבר. נאדה. גורנישט. כלומיסימו.
"זה לא נראה כמו 2005," אמר.
הוא הוסיף להביט באופק. אולי פספס דבר מה. הוא הפנה את ראשו
לאחור. אולי שם יהיה משהו. כל דבר, רק שיהיה משהו, בבקשה.
לא, כלום.
אם יש דבר כזה "לב הכלום", הרי שמאיר עצר שם זה עתה. אפילו
מכונת משקאות לא הייתה שם. אפילו לא שועל תועה. שום דבר!
"ככה לא נראית שנת 2005," אמר שוב. הפעם בקול רם יותר.
הוא הביט בצרור המפתחות. אולי עשיתי משהו לא בסדר? אולי רשמתי
בטעות מינוס 2005, או 5002, או משהו...
על פי הצרור הוא היה אמור להיות בתל אביב (בערך במקום שבו כמעט
דרס את אפרת וחברה שלה), בתאריך 21.09.2005. אבל זה לא נראה
כמו התאריך הנכון, ובטח שלא כמו תל אביב.
אולי הגעתי למימד אחר? חשב. אולי הייתה שואה גרעינית? אמאל'ה!
לא הבאתי קופסאות שימורים. אני לא רוצה למות בתוך הכלום הזה...
לפחות שיהיו פה חיות טרף שיגמרו אותי כמו גבר. למה אין פה
חבורת רוצחים שידקרו אותי עם מזלג? כל דבר יהיה עדיף על
השום-דבר הנוראי הזה.

בעודו מתבכיין כמו ילד קטן, הבחין מאיר בזוית עינו במשהו מוזר.
הוא הניח שמדובר באשליה שמקורה בדמעה שהזיל, אך ברגע שניגב את
דמעתו המשהו המסתורי שהופיע מן הכלום עדיין היה שם.
"למה יש דלת באמצע הכלום?" שאל את עצמו. הוא לא ידע מה להשיב.
הוא שפשף שוב את עיניו. הדלת עדיין עמדה שם, מזמינה. סביבה -
כלום. משונה מאוד.
מאיר נותר ברכבו זמן רב בטרם ניסה את הדלת. אולי המתין לעוד
דברים לא צפויים שיופיעו באופן לא צפוי. אולי חלון, או ארובה.
אולי איזה כותל מערבי או עציץ עם קקטוס. לבסוף החליט לבדוק את
הדלת הזאת. היא בטוח תוביל למשהו שעדיף על כלום.
אך לפני שיעשה משהו בנידון, ידע מאיר שעליו להיפטר מחולצתו
שהייתה מלאה בבוץ. הוא הסיר אותה, שמח על כך שאותו יום ארוך
ומוזר, שהתחיל בהרצליה בשנת 2005, היה קריר, ומאיר לבש שתי
חולצות. חתיכת יום היה לי, חשב מאיר. לו רק ידע מה עוד מצפה לו
בטרם יסתיימו 24 השעות המטורפות הללו, לא היה מזדרז לסכם את
יומו המוזר בשלב זה. יום שהתחיל בקרב בוץ ב-2005, המשיך בסוף
1999 עם בחורה שווה, והגיע כעת לשלב המוזר שלו. במקום לא מזוהה
עם כלום ודלת שהופיעה בצורה מביכה.
את החולצה הבוצית כרך מאיר לחבילה מסמורטטת ותחב אותה מתחת
למושב הנהג. כעת לא תהווה בעיה. מאיר לא ידע מה מצפה לו מעבר
לדלת, אך לא רצה להסתכן במפגש עם משהו שלא אוהב בוץ.
מאיר יצא מהרכב, התקרב לאט אל הדלת ולאחר הרהור קצר נגע בה
בחשש. היא נפתחה בצליל חורק ומצידה השני חדר אור צהבהב, ומסיבה
בלתי מובנת חדר גם ריח של קינמון.
הוא הציץ פנימה. לא היה שם דוכן סופגניות כמו שחשב. גם לא מלאך
המוות, ממתין לעשות לו "בו!"
מה שהיה שם דמה באופן מפתיע ללובי של בניין מגורים. היו שם כמה
עציצים שלא הושקו מזה שנים. היו שם מראות גדולות, דרכן השתקף
אדם מפוחד שנראה כמוהו. והיו שם כמה מעליות. הרצפה הייתה
מרוצפת באריחים ורודים, ומאיר הבחין בכמה בדלי סיגריות שדרכו
עליהם.
הוא לא תכנן להשקות את העציצים, לכן לחץ על הכפתור שלצד
המעליות. שניה לאחר מכן תקף אותו פחד רציני והוא הביע חרטה על
כך שלחץ על הכפתור. מי יודע מה יקרה עכשיו. הסיכוי שפשוט תגיע
מעלית נראה למאיר קלוש.
מעלית הגיעה.
הוא נכנס לתוכה. שוב נגלו בפניו פניו העייפות. הוא עשה פרצוף
מופתע לדמותו שהביטה עליו מהראי. היא עשתה דבר דומה.
מעט מעורפל, כמו היה זה חלום, לחץ מאיר על הכפתור המייצג את
הקומה הראשונה. הוא אף פעם לא אהב גבהים.
המעלית החלה לנוע.
כשדלת המעלית נפתחה, מספר שניות לאחר מכן, ראה מאיר מולו מפקדה
כלשהי. זאת גילה לו שלט גדול שנקבע שם, עליו התנוססה המילה
"מפקדה" בצבעים עזים.
תחת השלט היה שולחן ומאחוריו תיקייה עמוסת מסמכים. על השולחן
עמד מחשב מפואר וחדשני כמוהו לא ראה מאיר מעודו. לא נראה
שמחוברת למחשב מקלדת או עכבר. הפקידה הבלונדינית שישבה שם נגעה
במסך השטוח עם אצבעה, ועיניה התרוצצו כאילו היא קוראת נתונים
מעניינים. ברגע שעיניה קלטו את מאיר שעמד עדיין בתוך המעלית,
זנחה את המחשב, חייכה אל מאיר ואמרה "בוקר טוב. אני כבר מתפנה
אליך. אתה יכול לשבת כאן בינתיים."
היא הצביעה על כיסא ששהה סמוך לשולחן ונעלם עד כה מעיניו של
מאיר. מה שלא נעלם מעיניו היה האצבעון המתכתי שהולבש על האצבע
המורה שלה שהפנתה אל הכיסא. הוא בהק בהדר מלכות.
מאיר התקרב בחשש. הפקידה חייכה חיוך מזמין והשיבה את מבטה אל
המחשב. בפרץ לא הגיוני של אדרנלין נעלמו ממאיר כל החששות, והוא
התיישב על הכיסא בנינוחות.
המקום נראה כמו משרד. אנשים התהלכו לכאן ולכאן. כאשר חצו זה את
דרכו של זה בירכו ב"בוקר טוב" איש את רעהו. הכל התנהל על מי
מנוחות, ונוכחותו של מאיר במקום הזר הזה שהופיע למעשה מתוך
הכלום בצורה מרגיזה, לא עוררה שום תמיהה אצל המקומיים. נראה
היה כאילו הם ציפו לו.
הפקידה סיימה להקיש על המסך.
"בוקר טוב," אמרה שוב.
מאיר השיב לה ברכה זהה.
"אני מבינה שאתה המגויס החדש של מחלקה 17," אמרה. מאיר הבחין
כי היא לועסת מסטיק גדול במיוחד.
"כן," אמר מבלי להבין מהי מחלקה 17, מהו גיוס ומה לכל הרוחות
הוא עושה במשרד הזה כאשר כל רצונו היה לנסוע לשנת 2005 ולפגוש
את אפרת.
"יופי," אמרה הפקידה הבלונדינית. היא נתנה לו עוד אחד מחיוכיה,
אותם פיזרה ללא הרף. "כבר הסבירו לך הכל אם כך."
"לא," אמר בהחלטיות. "בעצם כן," הוסיף מייד, ללא החלטיות. הוא
החל לגמגם משהו שהתקשה אף הוא להבין. לאחר מכן אמר בהחלטיות
"אשמח להסבר נוסף."
"אין מה להתרגש," אמרה ברוך. "יסבירו לך את העבודה שוב, אל
תדאג. זה לא שאתה הולך לצאת למשימה ביום הראשון."
היא צחקה צחוק מרגיז ביותר. מוציאה אויר רב מנחיריה.
מאיר חייך באי נוחות.
"אין כלום בחוץ," אמר חלושות.
הבלונדינית חייכה שוב. מאיר למד לשנוא את החיוך. מה שבא בקלות
כזו לא יכול להיות משהו חיובי. "אל תגיד לי שהם לא הסבירו לך
על הנחיתה," אמרה. היא הנידה את ראשה באיטיות, רומזת על הצער
שהיא מביעה עקב העבודה העלובה שעשו האנשים שגייסו אותו. "מי
נתן לך את המכונית? דניאל? הוא תמיד מחפף בעבודה. זה היה
דניאל, נכון?"
"כן," אמר מאיר.
"ידעתי!" אמרה הפקידה. "זו לא פעם ראשונה שהוא שוכח להסביר
למגויס חדש על אופן הנחיתות במפקדה."
"כן."
"הרי המפקדה נמצאת מחוץ לזמן," המשיכה, "את זה ודאי סיפרו
לך."
"כן."
"יופי. אז בגלל שהיא מחוץ לזמן ובעצם גם מחוץ למקום מוגדר, היא
בעצם נמצאת בכלום. לפחות מגרש החנייה שלנו הוא כלום."
"כן."
"אני מקווה שלא חנית באדום לבן."
מאיר כמעט ואמר "כן". הוא עצר את עצמו כאשר הפקידה פצחה שוב
בצחוק מטופש, והוציאה קולות מאפה.
משנסתיים הצחוק הדפוק, השיבה לעצמה ארשת פנים רצינית באומרה
"מייד אני אתן לך למלא טפסים ואז יגיעו צוות ההדרכה ויסבירו לך
הכל שוב. או לא שוב, בגלל דניאל."
"כן."
מבטה שב אל המחשב העצום. היא לחצה עליו פה ושם, עד שדף מודפס
נפלט ממנו בפתאומיות ונחת במרכז השולחן.
"בבקשה," אמרה והגישה את הדף למאיר, "תמלא את הפרטים. אתה יכול
לשבת בחדר ההמתנה, שם." היא הצביעה באצבעה הכסופה לעבר דלת
פתוחה בפינה.
"אוקיי," אמר מאיר. הוא לקח את הדף וקם מהכיסא.
"אה, תצטרך גם עט." אמרה הפקידה והושיטה לו אחת.
"תודה."
הוא לקח את הפריטים שנתנה לו והלך לכיוון הדלת.

חדר ההמתנה היה ריק מאדם. היו שם הרבה כיסאות סטודנטים, מהסוג
שמחובר אליהם מדף קטן כדי לכתוב עליו.
מאיר חלף על פניהם בדרכו אל דלת חומה בצד השני של החדר. הוא לא
היה מעוניין לשבת ולמלא פרטים, הוא העדיף להסתלק משם, רצוי
מבלי להשאיר עקבות. בכל רגע יכנס העובד החדש האמיתי שהם חיכו
לו, ומייד יגיעו אנשים שירצו מאוד לדעת מי אני ולמה לעזאזל אני
פה. על השאלה השניה אפילו אני לא אוכל להשיב.
הדלת החומה הייתה נעולה. כך לפחות החליט מאיר כאשר לא נפתחה
למגע ידו על הידית. הוא עזב אותה ופנה בחזרה לחדר, על מנת לחפש
דלת נוספת כאשר הדלת החליטה שהיא דווקא לא נעולה, ונפתחה
לרווחה. אם לא היה נוחת לפני כמה רגעים באמצע הכלום ונכנס
לבניין שהופיע פתאום, היה חושב לבטח שהדלת החומה הזאת מוזרה.
אבל מוזרות, כך מסתבר, היא דבר יחסי. מאיר נכנס דרך הדלת
הפתוחה מבלי לחשוב פעמיים, עודו אוחז בדף הנייר הטיפשי. אם היה
מציץ בדף, ולו הצצה אחת קטנטנה, שוב היה נתקל בדבר מוזר למדי:
המספר הסידורי שהתנוסס בראש הדף היה מספר הטלפון של החברה
הראשונה שלו. אבל מאיר לא הציץ. הוא היה עסוק מדי בלפעור את
עיניו למראה ניתוח המוח הפתוח שהתבצע מולו.
הייתה שם מיטה.
היו שם רופאים. שניים. עם חלוק ירקרק.
ובמיטה שכב נער צעיר.
במצחו של הנער נפער חתך גדול, והרופאים הכניסו לשם מכשירים
כסופים ואדומים. למעשה מכשירים כסופים שהפכו לאדומים רק
לאחרונה.
נראה כי הם היו עסוקים מדי מכדי להבחין בו. אך מאיר לא רצה לתת
להם סיכוי להיות פחות עסוקים.
הוא פנה לאחור, בשאיפה לשוב לחדר עם הכיסאות, אך לא הצליח
למצוא את הדלת החומה. היה שם קיר.
מאיר העביר את ידיו על הקיר בעדינות, מחפש משהו שמרגיש כמו
דלת. הוא התיר לחוש הראייה שלו את המנוחה שלקח לעצמו בחוסר
התחשבות לא הולם שבעקבותיה סירבו להגיע אל מוחו תמונות של דלת
חומה, או כל דלת אחרת, ומצא לנכון לסמוך כעת על חוש המישוש
במקום.
גם חוש זה לא העלה דבר.
קיר. זה מה שחש במישוש.
להריח את הקיר יהיה טיפשי, חשב מאיר, הרי איני זוכר מהו הריח
של דלת חומה. במחשבה דומה ביטל גם את חוש השמיעה.
מאיר הוציא את לשונו, כאשר שמע לפתע צליל של יניקה וסובב מייד
את ראשו.
הרופאים החדירו צינור שקוף לראשו של הנער, ונוזל אדום-כהה החל
לזרום שם. הם עדיין לא הבחינו בו, אך כעת הבחין מאיר כי אחד
הרופאים מביט ממש אליו.
עיניו של הרופא שהוסתרו מאחורי משקפי מגן שקופים, חדרו לתוך
עיניו ההמומות של מאיר, אך הרופא נותר אדיש, וכעבור מספר שניות
השיב את מבטו אל הצינור המתמלא.
מאיר היה מופתע מדי כדי להיות מופתע כעת. עובדה זו הפתיעה אותו
מעט.
הוא נתן צעד קטן לעבר שולחן הניתוח. אחד הרופאים הזיז את ידו
במהירות לעבר איזה מכשיר כסוף ולא-אדום, מה שהוביל את מאיר
לשני צעדים מהירים אחורה, ולהתנגשות לא נעימה בקיר.
מאיר חש בגבו מה שהיה חייב להיות ידית של דלת. הוא הסתובב מהר,
וראה קיר. שום דלת, בטח לא חומה.
הוא הסתובב שוב לעבר הניתוח. כעת שני הרופאים הביטו אליו
באדישות. למעשה הרגיש מאיר כי הם מביטים דרכו. כאילו היה שקוף.
כאילו היה הולוגרמה!
הוא פסע לכיוונם שוב. הם עדיין הסתכלו לאותו כיוון. דרכו. בטח
הם מביטים בדלת החומה החמקמקה הזאת שכל פעם נעלמת ומופיעה.
מאיר החליט לתפוס אותה. הוא הסתובב פעמיים במקום, בעיניים
עצומות. כאשר נעצר ופקח את עיניו, גבו היה אל הדלת והוא הבין
שהדלת הזאת לא פראיירית. הוא וויתר וקרב עוד אל הניתוח המתבצע.
הרופאים נותרו אדישים כלפיו.
מאיר נעמד סמוך למיטה, ורכן לעבר ראשו של הנער. הוא קיבל הצצה
אל מוחו המדמם. זה ריתק אותו. מוח! חשב, לא יאמן! אני מסתכל על
מוח. איזה מגניב.
לפתע השפריץ מאותו מוח מגניב זרם של דם, הישר לתוך עיניו של
מאיר. הוא קפץ לאחור בתנועה מיידית, שולח את כפות ידיו אל
העיניים. מין מנגנון הגנה פרימיטיבי שכזה.
העיניים לא שרפו לו. לא הכאיבו לו בשום צורה. הוא בחן את כפות
ידיו וגילה כי אין עליהם אף לא טיפה קטנה של דם. הוא בחן את
הרופאים וגילה כי אין עליהם אף לא טיפה קטנה של עניין. לעזאזל,
הוא עמד במרחק של חצי מטר מהם. הוא יכול לשלוח עכשיו יד ולהסיר
לאחד הרופאים את המסכה שלו. הנה, אני עומד לעשות את זה. כן!
אני אוריד לאדיש הזה את המסכה.
מאיר שלח את ידו קדימה במטרה לצבוט את המסכה של הרופא. היד
עברה דרך המסכה, ודרך פניו של מנתח המוח האדיש. מאיר הצמיד
במהירות את ידו אל חזהו. באדישות שכזו הוא לא נתקל מעולם.
הוא ניסה שוב, הפעם יותר עמוק. היד עברה את פניו של המנתח
כאילו היו אוויר, ויצאה מהצד השני. זה היה שישליק מוזר. ידו של
מאיר הייתה השיפוד, וראשו של מנתח המוח היה הבשר.
מאיר היה רעב והמום.
הולוגרמה!
זה לא רופאים. זה הולוגרמה.
מגניב!
מאיר שב לבחון את המוח ההולוגרמי. הוא ניסה לצבוט גם אותו. אבל
מה שצבט היה למעשה השולחן עצמו. השולחן היה הדבר האמיתי היחיד
בחדר. מאיר העביר את ידו עד שנתקל במעין כפתור קטן על השולחן.
כשנגע בו, נעלמו באחת הרופאים והמטופל, וכעת נותר רק שולחן.
ליד המתג שהפעיל מאיר זה עתה, הייתה מין קופסה קטנה מחוברת
לשולחן ועליה היה רשום: "הליך שינוי זיכרון פעיל, רמה 7."
מגניב, אמר מאיר לעצמו.
הוא רצה ללחוץ שוב על הכפתור המגניב הזה, אך נעצר וקפא על
מקומו. הוא עשה כך כיוון שזה עתה נכנס לחדר גבר גדול ממדים
וקרא "עצור!"
"מה אתה עושה פה?" שאל הגבר המפחיד בקול מפחיד.
מאיר פחד.
"אני..." אמר, "אני המגויס החדש של מחלקה 17"
מאיר חייך והיה גאה מאוד על תשובתו.
הגבר המגודל לא חייך.
"מה זה הדף ביד שלך?" נבח הגבר.
מאיר הביט בידו, לאחר מכן בידו השניה. הוא נפנף בדף.
"זה?" אמר.
"כן!"
"אני צריך למלא פרטים בדף הזה." אמר מאיר. הוא שב לנפנף בו
וניסה שוב חיוך דבילי.
"אתה תמיד ממלא פרטים בחדר הדמיות?" אמר הענק הזועם.
"לא," אמר מאיר. "זו פעם ראשונה שלי."
"אה." אמר הענק.
כעת הייתה שתיקה מביכה של מספר שניות.
"עזוב את הדף," אמר לבסוף הגבר, "בוא איתי."
"אבל היא אמרה ש-"
"עזוב את הדף אמרתי!" שאג, "ובוא אחרי."
"לאן אנחנו הולכים?" גמגם מאיר.
הגבר הניח יד ענקית על כתפו הקטנה של מאיר, שרעד כעלה במעבד
מזון.
"אף אחד לא קורא באמת את הפרטים," אמר הגבר בקול חברי להפתעתו
של מאיר. "נוכל להתחיל ישר בתיאוריה."
"תיאוריה?" שאל מאיר. הגבר הפעיל לחץ קל על כתפו והם כבר החלו
ללכת לכיוון הקיר בלי הדלת החומה.
הגבר הענק פלט מה שנשמע כמו גיחוך, אך באותה מידה יכול היה
להיחשב לפיצוץ מטען חבלה. "אתה לא מצפה לבצע משימה אמיתית כבר
ביום הראשון," אמר, "אה, חבר?"
"אה.." אמר מאיר, "כן."
הם הגיעו לקיר. הגבר חבט בו קלות, והדלת החומה הופיעה ונפתחה.
מאיר ציפה למצוא בעברה השני חדר עם כיסאות, אך מצא במקום זה
משהו שנראה כמו-
"מרפאה!" קרא הגבר המגודל בשמחה.
"מרפאה?" שאל מאיר. הם עמדו בפתחו של חדר עצום שדמה לבית
חולים. מיטות רבות, רובן ריקות מלבד שלוש או ארבע שבהן שכבו
אנשים מחוסרי הכרה או סתם ישנים. מכשירים רפואיים בפינות החדר.
מאיר הניח שאלה לא הולוגרמות, אך למד כבר לא להניח כלום במקום
הזה.
"מרפאה!" אישר הגבר. "כל מגויס חדש צריך לעבור כמה בדיקות."
הם פסעו אל תוך המרפאה, עוברים בין המיטות. על אחת שכב חייל
בלי רגל שנראה ישן. על אחרת שכב ילד קטן שנראה מת.
רופא עם חלוק ירוק, בדיוק כמו זה מההולוגרמה של ניתוח המוח,
פסע לקראתם.
"דוקטור קרני!" קרא המגודל. "מה שלומך?"
הרופא בחן את מאיר מכף רגל ועד ראש. לאחר מכן אמר: "יכול להיות
טוב יותר. זה מגויס חדש?"
"כן," אמר הגבר, "של מחלקה 17."
"חשבתי שהוא כבר לא יגיע לעולם." אמר קרני.
מאיר חשב שהקרני הזה די זבל של בן אדם. מתנשא ולא ידידותי. הוא
התייחס למאיר כאילו היה משלוח של ארגזים, ולא כמו אל איש עם
רגשות. תן לי רק להיות עם החרא הזה בסמטה חשוכה. אני אחנוק
אותו עם הסטטוסקופ שלו עצמו. חתיכת חרא מתרומם. 'זה מגויס
חדש?' יא בן זונה.
"ברוך הבא למרפאה," אמר קרני בחום לבבי ושלח את ידו ללחיצה,
"אני דוקטור קרני."
מאיר התבלבל ושלח את היד הלא נכונה, אך מייד תיקן את עצמו.
"נעים מאוד," אמר.
דווקא בחור נחמד, חשב לעצמו, מאוד ידידותי. אני בסך הכל מגויס
חדש. בטח יש להם מיליון מגויסים חדשים כל יום, ועדיין הוא נותן
לי תחושה של בן אדם אמיתי עם רגשות והכל. ואיזה סטטוסקופ מבריק
ונקי יש לו. ממש אדם למופת.
קרני חייך. "תנו לי שתי דקות לסיים משהו חשוב ואני חוזר לכאן
בשביל הבדיקה."
"כמובן," אמר הגבר המגודל.
קרני הלך בצעדים מהירים והותיר אותם ליד מיטה ריקה. הגבר
התיישב עליה והזמין את מאיר לשבת לידו. לאחר מכן אמר: "הוא
רופא טוב, דוקטור קרני. אין לך מה לחשוש. אתה בידיים טובות."
"איזו בדיקה זאת?" שאל מאיר.
"הו," אמר הגבר, "אתה כבר תראה."
מאיר צפה בדמותו המרוחקת של דוקטור קרני נעלמת בסיבוב.
"שיט," אמר לפתע הגבר הגדול.
"מה קרה?" אמר מאיר.
"יש לי ראש צב."
"מה?"
"ראש צב, אתה יודע," אמר הגבר, "מציץ לו החוצה."
"על מה אתה מדבר?"
"נו, אני חייב לחרבן. ראש הצב מציץ כבר."
"אהה!" אמר מאיר, "הבנתי! נו, אז לך לחרבן. אני אסתדר."
"אתה בטוח?"
"כן, מה הבעיה. קרני יבוא עוד דקה, לא?"
"צודק," אמר הגבר. "תודה חבר. לא מתאים לי ללכלך עוד זוג."
מאיר חשב שזה יותר מדי מידע עבורו. "חופשי," אמר.
"תודה," אמר שוב הגבר. הוא קם מהמיטה והלך בכיפוף קל אך
במהירות לא מבוישת לעבר הדלת החומה, שהייתה כעת ירוקה בכלל.
מאיר ניצל את ההזדמנות שהוא לבד, והשקיט את הגירוד באשכיו.
לאחר מכן הביט סביב וראה על אחת המיטות ילד כבן 8 עם הבעה של
"הרגע סיממו אותי קשות" על פניו.
רעד קל חלף בגופו של מאיר. האויר במרפאה הזאת היה די קריר,
והוא התגעגע לחולצתו העליונה ששכבה כעת מגולגלת תחת כיסא הנהג
במכונית שחונה בכלום בחוץ. כל הלבן הזה מסביב גרם לו
לצמרמורת.
מבטו נע ובחן את הנמצא. מלבד הילד הקטן, שנראה כאילו חבטו
בראשו עם פטיש גדול, שכב על מיטה אחרת גם חייל קטוע רגל. הוא
היה שקוע בשינה עמוקה. 'מה עושה פה ילד קטן?' שאל מאיר את
עצמו. 'חייל בלי רגל - זה מובן לחלוטין. זהו אורח שמקומו
במרפאה הגיוני. אבל ילד בן שמונה? הם חטפו אותו.'
היה נדמה למאיר שהוא שומע צעדים מאחוריו. הוא הפנה את ראשו
בתנועה חדש ומפוחדת, אך גילה שהיה זה דמיונו בלבד. המרפאה
הייתה ריקה מאנשים ערים.
הוא השיב את מבטו אל הילד. 'לא יפה לחטוף ילדים קטנים,' סבר.
'אנשים שחוטפים ילדים בני שמונה הם לא אנשים טובים.'
חלקיק שניה מאוחר יותר הוא כעס על עצמו. 'אנשים טובים?' לגלג,
'אתה ממש דביל, אה?'
מאיר המשיך לעלוב בעצמו מספר שניות, אך פסק כשנזכר שזמנו קצר,
ואם הוא רוצה לעשות מעשה כדאי לו להזדרז בטרם ישוב המגודל
מהחרבון שלו, או דוקטור קרני מהמשהו החשוב שהיה עליו לסיים.

ואמנם פעל מאיר בזריזות מופתית, כיוון שבדקה הבאה כבר הגיח
דוקטור קרני, ותהה מדוע המגויס החדש לא נמצא היכן שעזב אותו.
הוא תהה גם מדוע החייל גדול הממדים נעלם. אך הדבר שממש העלה
בראשו סימני שאלה בתוספת של סימני קריאה זועמים היה היעלמותו
המסתורית של האזרח-ילד ששכב עד לפני שלוש דקות מחוסר הכרה
במיטה שלו.
























פרק 6 - הרצליה 2003


ציפור קטנה נחתה על המדרכה והחלה ללקט גרגרים עם מקורה הזעיר.
מר כהן הביט בה דרך השמשה של המשרד ותהה אם הגרגרים שהיא אוכלת
הם בדלי סיגריות. הוא פתח את דלת המשרד השקופה ויצא החוצה.
הציפור נבהלה והתעופפה משם. מר כהן הוציא צרור מפתחות מכיסו
ונעל את הדלת. 'עוד יום עבודה הסתיים,' חשב לעצמו. יום העבודה
שהסתיים היה אחד מהטובים. הכל זרם כמו שצריך, כולם עבדו יפה
והגיעו ארבע הזמנות חדשות. מר כהן היה מרוצה.
הוא נכנס לרכבו שחנה ממש מול המשרד. על המדרכה ראה כעת חצי
בייגל גדול, מהסוג שמוכרים במאפיה של הרצל, זרוק על הרצפה. 'אז
היא לא אכלה בדלים,' אמר לעצמו, 'מסתבר שלציפורים יש שכל. מי
שהמציא את הביטוי מוח של ציפור לא דייק. היא אכלה פירורים
מהבייגל, או שומשום.'
בכל פעם שהיה יום עבודה מספק היה מר כהן פוקח עיניים ומביט על
העולם בשובו מהמשרד. להביט בציפור קטנה על המדרכה היה מבחינתו
סימן לכך שהכל בסדר. הוא אפילו החל לשרוק משהו קליל, מביט סביב
וגאה לגלות שהוא האחרון שסוגר את העסק בערב בכל הרחוב. מי
שסוגר מאוחר, נהג לומר לכל מי שהסכים לשמוע, סוגר יותר. הוא
התכוון כמובן לעסקאות, אך לא תמיד הובן כהלכה. בעיה נפוצה של
תקשורת, כיוון שאנשים שהסכימו לשמוע היו בדרך כלל עוברי אורך
תמימים שנקלעו לדרכו של מר כהן ונאלצו להאזין לנאומיו. כשהיה
לו מצב רוח טוב הוא נהג לדבר ללא הרף.
היה לו מצב רוח טוב מאוד, אך לא היה באזור אף אחד מלבדו. הוא
ימתין עם הדיבורים ללא הרף שלו עד שיגיע הביתה, לאשתו.
הוא התניע את הרכב ושחרר את בלם היד. כעבור חלקיק שניה משך את
בלם היד בחזרה ופלט צעקה קלה.
המכונית שהופיעה מן האוויר ודהרה לכיוונו עצרה בחריקת בלמים.
מתוכה יצאו שני גברים צעירים ורצו במעלה הרחוב, משאירים את
רכבם באמצע הכביש. הם כנראה לא ראו את מר כהן, והניחו שזו רק
מכונית חונה ריקה מאדם.
נדרשו מספר רגעים כדי להרגיע את ליבו המשתולל ואת נשימתו. כאשר
העיז להציץ על רכב הרפאים, הבחין בציור של מקק על דופנו,
ובכיתוב "חרק-ירי, הדברת מזיקים".
הוא הרים שוב את בלם היד, והפעם נסע משם הישר אל ביתו. כשהגיע
העמיס על אשתו דיבורים ללא הרף. לא על עסקים ופתגמים כמו שכבר
התרגלה, אלא על מדבירי חרקים מסתוריים שמופיעים מן הכלום.

"אני אומר לך רבקה," חזר שוב מר כהן עם כוס קפה בידו, "זה
חייזרים!"
הם ישבו על הספה. רבקה לא ראתה מעולם את בעלה מתרגש כל כך מדבר
כלשהוא, והחלה לדאוג. היא הצליחה להושיב אותו על הספה ולתת לו
קפה רק לאחר דקות ארוכות שבהם פשוט עמד באמצע הסלון וסיפר
בהתלהבות שוב ושוב על האירוע המפתיע.
"אולי זה סתם ילדים שהשתוללו עם האוטו?" אמרה רבקה. "אתה יודע
איך זה עם הצעירים של היום. נוסעים כמו מטורפים."
"אני יודע מה ראיתי!" קרא מר כהן. "הם הופיעו פתאום, כאילו
הגיעו ממימד אחר. או מכוכב אחר. אלה חייזרים, רבקה. הם באו
להשתלט על העולם!"
"אתה עובד קשה מדי," אמרה.
הוא התעלם ממנה. "בעצם זה רוחות רפאים!" קרא. "הם עשו תאונה
לפני שנים ועכשיו הם מופיעים שוב בכביש!"
"תשתה, עמוס," אמרה, "זה יעשה לך טוב."
מר כהן לא שתה. הוא אחז בכוס הקפה ונענע את ידו, מאיים לשפוך
מעט על השטיח המהודר. רבקה השקיעה שעה שלמה בניקוי השטיח,
ובדרך כלל הזהירה את בעלה פן ילכלכו. אך ברגעים אלו, כאשר מר
כהן בהיסטריה, שכחה רבקה לגמרי מהשטיח. היא לא אהבה את בעלה
במצב הזה, וניסתה להרגיע אותו בכל דרך שנראתה לה אפשרית.
"ראיתי פעם תוכנית על רוחות רפאים!" קרא מר כהן, מנפנף בכוס
הקפה ויוצר בה גלים גבוהים. "הראו שם אוניה גדולה שטבעה פעם
והיא מופיעה כל שנה בים. אם אוניה ענקית יכולה להיות רוח
רפאים, אז גם מכונית יכולה."
רבקה החלה להרהר בינה לבין עצמה בחוברת שהם קיבלו בדואר מקופת
החולים. אולי היא תמצא שם פסיכיאטר טוב. כבר שנים שהיא האמינה
שעמוס עובד קשה מדי ושזה יפגע לו בבריאות בשלב מסוים. אמנם היא
חשדה שהפגיעה בבריאותו תבוא בדמות כאבים בחזה או לחץ דם, אך
כפי ששמעה פעם מחברתה מרים בעת שישבו במספרה - אין מה להתבייש
בבעיות פסיכולוגיות. זה לא שונה מכאבי גב או מיגרנות.
'מה את מדברת,' אמרה לעצמה בהתפרצות, 'איך את מעיזה להשוות את
הבן הדפוק של מרים עם עמוס שלך? תתביישי!'
בעלה המשיך בנאום על תופעות על-טבעיות. היא האזינה לו בחצי
אוזן והמשיכה בהרהוריה.
'הוא בסך הכל צריך קצת חופש,' החליטה. 'לא יצאנו לחופש כבר
שנתיים. ראיתי שיש יופי של דילים לטורקיה. הבן של מרים?
אלוהים, אני לא מאמינה שחשבתי עליו בהקשר של עמוס. מרים
המסכנה... גורל אכזר.'
בינתיים עמוס זנח את תיאורית הרוחות רפאים שלו, והעלה אפשרות
אחרת. הוא העלה אותה בקריאה פתאומית של צמד מילים, אחרי רגע
קצר של שתיקה, וגרם לרבקה לקפוץ בהפתעה.
"מכונת זמן!"
רבקה השיבה לעצמה את קצב הלב הנורמלי לאחר שניה או שתיים. רק
אז שאלה, "מה?"
"מכונת זמן!" חזר מר כהן. "זו הייתה מכונת זמן. בגלל זה היא
הופיעה פתאום. זה מסביר הכל!"
חוברת קופת החולים ששכבה בין ערימת עיתונים על השולחן בסלון
עלתה שוב בדמיונה של רבקה.
"איך בכלל חשבתי על חייזרים ורוחות כאשר ההסבר כל כך פשוט? זו
מכונת זמן והילדים האלה הגיעו מהעתיד. השאלה היא רק למה הם באו
ומה הם רוצים."
עמוס חשב בקול רם. רבקה לא אהבה את זה בכלל. היא העדיפה את
עמוס שלה שותק וקורא עיתון. אולי כמה סיפורים על העבודה, קצת
רכילות על השכנים וקיטורים על המוסכניק. אבל כזה שיתוף של
מחשבות מטורפות היא לא רצתה לשמוע מבעלה. מעולם היא לא דאגה
למצבו כמו עכשיו.
"אולי תלך לשכב קצת במיטה?" הציעה.
"אני לא עייף!" קרא עמוס. "את צריכה להבין, רבקה," הוסיף,
"הייתי עד לדבר גדול! אני חייב לספר את זה למישהו. לפרסם את זה
בעיתון! זה גם יביא לנו פרסומת טובה לעסק. 'בעל חברת מחשבים
מהרצליה היה עד לתקרית מוזרה.' לא, לא. זה לא יעבוד. 'האדם
הראשון שראה את מכונת הזמן בפעולה הוא עמוס כהן מהרצליה, בעל
חברת מחשבים המספקת פתרונות תוכנה במחירים שווים לכל נפש, כולל
עיצוב אתרים באינטרנט.' מה את אומרת רבקה?"
"אני חושבת שאני אלך לשכב קצת במיטה בעצמי," אמרה בקול חלש.
"מעוניין להגיע לקהל רחב? אתר אינטרנט חדשני יביא לעסק שלך
לקוחות יותר מכל כלי פרסום אחר! פנה עוד היום ל-'מערכות מחשב
כהן'. החברה היחידה בעולם שהגיעו אליה לקוחות מזמן אחר..."
מר כהן המשיך בפנטזיות וכלל לא שם לב שאשתו היקרה גררה את
רגליה לכיוון חדר השינה והחלה לבכות.

הוא נרדם על הספה בעודו מתכנן תוכנית שלא רק תרחיב את קהל
הלקוחות שלו, אלא גם תשנה את הדרך שבה פועל העולם. הוא יתראיין
לעיתון. והוא ידע בדיוק לאיזה עיתון.
כשהתעורר מר כהן כאב לו הגב.
הוא שמע את אשתו במטבח, מטגנת ארוחת בוקר. כאשר קם מהספה פלט
אנחה של זקנים וליטף את גבו.
"בוקר טוב," אמר לרבקה שעמדה ליד הכיריים.
"בוקר טוב," ענתה, מקווה בליבה שהקשקושים של אמש לא ימשיכו גם
בבוקר. היא הייתה מוכנה לשכוח מהכל ולהמשיך בחיים הרגילים.
"חשבתי על רעיון אתמול," אמר מר כהן.
רבקה לא רצתה לשמוע על הרעיון. "לעשות לך ביצה?" שאלה.
"מה?" אמר עמוס.
"לעשות לך ביצה?"
"אה, כן, תודה."
הוא התיישב לשולחן.
"חשבתי לספר את הכל ל'האמת בפרצוף'."
קולות טיגון נשמעו, אך רבקה שתקה.
"את שומעת?" אמר כהן, "חשבתי ללכת ולהתראיין לאמת בפרצוף."
הפעם רבקה ענתה. בקולה נשמע השילוב המוכר של כעס ואכזבה.
"העיתון עם כל המטורפים האלה שראו את עפרה חזה בטוסט שלהם?
השתגעת או מה?"
"יש נקניק?" שאל עמוס.
"מה?"
"שאלתי אם יש נקניק."
"כל הנקניקים האלה זה לא בריא לך!"
"אני רוצה נקניק עם החביתה."
"אין נקניק, בסדר? גמרתי אותו אתמול."
"אההה!" קרא עמוס, "זה לא בריא לי אבל לך מותר, נכון?"
"שתי פרוסות זה לא נורא."
"שתיים?"
"עשיתי לי סנדביץ'"
"עם שתיים?"
"די עמוס, אני לא רוצה לדבר על זה."
"בסדר."
הם שתקו בדקה הבאה, מאזינים לצלילי הטיגון. בשלב מסוים הוציאה
רבקה צלחות וסכו"ם ממדיח הכלים והגישה את החביתות.

לפתע כל היקום קרס לתוך עצמו.