שני עצים בודדים,
לבד הם ערומים,
לבד הם רק בוכים.

כאשר יבינו שעצים הם,
יחברו אז שורשים,
ילבלבו בתום החורף,
יהיו מאושרים.

עץ בודד נותר,
מאחור מתהלך מוזר,
דובר שפה של אנשים,
קורא אל העצים:

חכו לי עצים!
אינני רוצה להיות בין אנשים,
כי הם לא ערומים,
לכן הם רק בוכים.

ענו לו העצים:
ישר כמו ענף אתה,
אלינו תוכל להתחבר,
לכן עליך עם האנשים להישאר.

למה?, זעקתי.
כדי שתוכל לספר.

טבע האדם בכף מאזניים,
עלי השלכת יכריעו בנתיים,
בתקווה שהעצים הערומים יפשיטו את בני האדם.