תוך כדי הליכה היא הרגישה אותו.
היה חושך והיא הרגישה מוזר, אומנם היא לא פחדה מללכת לבד
בסימטאות החשוכות של ירושלים, אבל הפעם זה היה שונה, היא ראתה
אותו והחלה ללכת מהר ופתאם ללא סיבה חזרה אליה הנחת  והחלה שוב
ללכת לאט.

היא היתה תמיד מצומקת כזו כך אמרו עליה הוריה, אך הפעם יותר
מתמיד היא היתה רזה לבנה וקטנה אך פניה תמיד שידרו את אותו
ביטחון ואומץ לב, היא המשיכה ללכת  בעודה שרויה בהרגשה המוזרה
הזו, והוא אחריה.  
אפילו שהכירה אותו לא העזה להתקרב ולא העזה לעצור .
בראש התרוצצו לה מחשבות של מה לעשות ואם שוב הוא יעשה את זה
היא פחדה מאוד ממנו אפילו שלא ממש הכירה אותו, היא רצתה לברוח
אבל משהו גרם לה להשאר במקום ולהמשיך כאילו לא קרה כלום  אפילו
שלא רצתה היא לא ממש שלטה בגוף שלה באותו רגע ....
לבסוף החליטה להמשיך ללכת כרגיל...
הסימטה נראתה לה חשוכה מתמיד  ופה התחיל הגשם  היה לה קר בלב
ובכלל צמרמורות של קרירות  התפשטו בגופה והרגישה מאוד מוזר אך
עדיין המשיכה ללכת.

לאחר כמה ימים, היה זה יום חורפי במיוחד, שוב חזרה לביתה בשעות
הלילה המאוחרות לבדה, שרויה במחשבות על דברים ברומו של עולם.
ואז הוא ראה אותה שוב,  הוא ישב לבדו בצד וראה את חיוכה
שהזכירה לו את אותו החיוך מאז, אותו חיוך של הנערה הכי קטנה
בשיכבה....
הוא אהב אותה והיא ידעה זאת אך בכל זאת פחדה ממנו יותר ויותר,
תמיד שראתה אותו נפלה עליה אימה משהו שאף אחד לא הצליח לתאר.
בתוך ליבה ידעה שהוא בעצם ילד קטן כמוה ורק בשנים האחרונות
שמעו עליו סיפורים של אדם רע באמת  ולכן  פחדה ממנו,  בכל פעם
שהיתה פוגשת אנשים מהתיכון הם היו מדברים עליו, הוא כונה
הקרימינל של מחזור כד' בתיכון היא אף פעם  לא חשבה עליו כאדם
כזה רע אך רק בשנים היותר מאוחרות הבינה שהוא באמת כזה .

לבסוף הוא החליט שפעם אחת הוא חייב לדבר איתה, היא לעומת זאת
פחדה מהרגע הזה, מהרגע הראשון שהכירה אותו.
לבסוף הוא התקרב תחילה היא הגבירה את צעדיה אך לאחר דקות מספר
משהו בגופה אמר לה  שהוא רוצה רק לדבר וזה הדבר שגם מנע בעדה
להמשיך ללכת וגרם לה לדבר איתו...
היא האטה את הקצב והוא אחריה כך דיברו במשך דקות  אחדות ואז
היא הגיעה לפתח ביתה,
בניין עלוב באחת הסימטאות החשוכות של ירושלים אפילו הפנס הבודד
שהיה שם כבר לא עבד
ורק שם שעצרה ליד דלת הכניסה העזה להסתובב ולהביט בו, היא ראתה
בעיניו משהו מיוחד לרגע אפילו רצתה לחייך עד שנזכרה לפני מי
היא עומדת היא אמרה שאינה רוצה לראות אותו שוב... ושלא יעקוב
אחריה אך הוא תפס אותה בזרועותיה בכל הכוחות הצמיד אותה לקיר
וניסה לנשק, אותה היא סרבה, רצתה לצעוק, אך הקול לא פקע
מגרונה, היא פשוט עמדה שם מזילה דמעה ושותקת, והוא המשיך
במעשיו הוא נגע בה, אך היא אינה הגיבה כבר.
היא הרגישה שהיא לא תוכל למנוע שום דבר ופשוט התייאשה אומנם זה
לא התאים לאופי שלה כך אמרו עלי הכולם, היא היתה מסוג האנשים
שהמוטו שלהם בחיים היה להמשיך לנסות עד שתצליח אך היא פשוט לא
המשיכה לנסות, והוא עדיין עליה מנסה לנגוע בכל גופה ואז מפנה
את מבטו לכיוון הראש וראה אותה מזילה את דימעותיה, הוא הביט בה
דקה ארוכה והיא בו ממש לתוך עיניו ואז הוא פשוט ראה את אותה
ילדה קטנה שאהב  בוכה ובפתאומיות מוחלטת עזב אותה, הוא הלך
אחורה כמה צעדים עצם את עיניו והחל בוכה, ורגע אחד לאחר מכן
הסתלק פשוט החל לרוץ, בליבו ובראשו התרוצצו מחשבות נוראיות,
מחשבות כמו איך יכל לעשות זאת לאישה שהכי אוהב, האישה  שהיא
בעצם החלום של חייו

והיא לעומת זאת שעות ארוכות  ישבה שם לא זזה ממקומה, לא זעה
ולא נעה פשוט ישבה שם היה קר אך היא לא הרגישה כלום מלבד הכאב,
הכאב בפנימי, הכאב שבלב.


שבוע לאחר מכן עוד נשארה בבית לבדה  היא אינה הדליקה את
הטלוויזיה ובכלל היא לא  הדליקה כלום, שלא נדבר על הטלפונים
שבכלל לא עתנה להם והנה פתאם פעמון דלתה מצלצל, מה  שבימים
אחרים היתה מאושרת לשמוע נשמע לה עכשיו כצילצול של התיכון
הצילצול שהזכיר לה את השיעור שנגמר ויחד איתו את הפנים שלו,ואת
המבטים שהיה נועץ בה...
היא לרגע  חשבה מי כבר יכול להיות כאן,  ואיך אדבר עם אנשים
עכשיו ובכלל מי מעז לתת לחייה להמשיך ככה סתם, מי מעז לדבר
איתה עכשיו.

היא התקרבה לדלת הסתכלה בעינית וראתה בדימיונה אותו, אך מהר
נרתעה, לבסוף היתה זו חברתה, חברה שלא ראתה בערך שנתיים, היא
בדיוק חזרה מחו"ל, הן היו החברות הכי טובות תמיד, עוד מהגן
שיחקו בחול יחד ובכלל הן היו כאלה שאת כל האירועים הקשים
והשמחים ביותר עברו יחד, אבל היא חשבה איך אספר לה עכשיו, ואז
החליטה לספר את זה בכל כוחות הנפש שעדיין לא אזלו, ולבסוף היא
הצליחה, כששתיהן בוכות הן חיבוקו אחת את  השניה, בסלון הקטן על
הספה הישנה שתי נשים צעירות ממש ילדות או בעצם בליבם עדיין
נערות בתיכון יושבות ובוכות, שתי החברות הכי טובות.