שקט שורר כאן הלילה,
רק צמרות העצים משמיעות רעשן.
רוח קרה מנשבת,
מלטפת את פני הילדה.
גופה מכוסה שמיכה דקה, המחממת את שאר גופה.
ידיהה מוציאה החוצה,
ואין שום הרגשה דם.
היא אהבה את ההרגשה,
הרגשה של חוסר תחושה,
הרגשה של חוסר נשימה.
עינייה כבר רדומות,
ושערה מתנוסס בקצב הרוח.
פה ושם נשמעים לחשושים,
אך לא אכפת לה כלל.
כי בעינייה רואה דמות אחרת
ובאוזניה שומעת קולה.
אהובה שם ממתין לשובה,
וגופה בקור מתכסה
כי השמיכה מעליה עפה ומהר
כך הגופה החם מתקרר.
ואהובה עוד ממתין לסוג של תשובה,
לתשובה משאלות כה רבות.
אך הקור של השאול כבר לקח את רוחה ושיתק בגופה את הכל.