ואז הייתי הולכת לי, בלי לומר שלום.
נעלמת בין כל הקולות הרועשים,
נשאבת בדממה.
דממה משתיקה.
ואני יושבת לי בין ההמון,
אבל בעצם אני לא שם, איתם,
אני במקום אחר. במחשבות שלי.
מחשבות חשוכות ומעיקות.
ורק הפחד מאותן מחשבות,
גורם לי להתכווץ, להתכנס בתוך תוכי.
להגיע למעמקי נפשי הפצועה, הכואבת.
וכואב לי נורא. אי אפשר לתאר במילים את הכאב הזה.
ומבחוץ חיוך...
אבל מבפנים הכל מת.
החיוך מזוייף ושום דבר לא יגרום לי להרגיש יפה.
אני מחכה למישהו שיוציא אותי מעצמי.
ינער אותי. מחכה,
שבעצם אני היחידה שיכולה לעשות את זה.
זה לא נגמר. ידעתי את זה. חיכיתי לזה בפחד והנה זה בא.

זה שם, כל הזמן בתוכי. מחכה לרגע המתאים להתפרץ,
ולהשאיר אותי כלואה בפנים.