זאת לא חוכמה ללכת בעקבות החלום שלך.

מאז שהייתי ילדה קטנה, רציתי להיות צלמת.
אמא קנתה לי בגיל שלוש מצלמה קטנה של ברבי, שאיתה הלכתי
וצילמתי את כל העולם ומלואו.
לאבא היה חדר חושך קטן בבית, שם הוא היה מפתח לי את כל התמונות
שאי פעם צילמתי.
בארוחות משפחתיות היו חושפים בגאווה את האלבום שלי, ומתפארים
בכך שהילדה הקטנה בת השלוש - מסוגלת לכשרון כזה.
במפגש הראשון של כיתה א' שאלו כל אחד מה הוא רוצה להיות כשיהיה
גדול.
כל אחד אמר "רופא", "טייס", היה אפילו ילד אחד שאמר שהוא רוצה
להיות בדיוק כמו אבא שלו, אפילו שהוא לא יודע בדיוק מה אבא
עושה.
ואני ? אני אמרתי שאני רוצה להיות צלמת.

ואכן, את כל שנות התבגרותיי ביליתי בצילום. צילמתי חברים,
נופים, אירועים - כל מה שנקרה בדרכי.
המצלמה הייתה החברה הכי טובה שלי, והיה יותר חשוב לפנות לה
מקום בתיק מאשר לספרי לימוד או מחברות.

בגיל מאוחר יותר, החלטתי ללמוד בצורה מקצועית. אז נכון, שאין
חכם כבעל נסיון - אבל בכל זאת הרגשתי צורך עז לדעת יותר ממה
שאי פעם אוכל לקרוא בספרים.
למדתי שנתיים שלמות צילום, את כל הזוויות, הקומפוזיציות,
אפקטים - עדשות וצמצמים, מהירויות וחוצצים - שחור לבן
וצבעוני.
לאחר השנתיים, הפסקתי.
המצלמה הנאמנה שלי הושכנה לה בארון ולא שמעתי ממנה מאז. הפסקתי
להתעניין בדברים הקורים סביבי, והצורך העז שהיה כל השנים פשוט
נעלם. התחילו להמאס עליי אותם זכרונות משופשפים, מהולים בריח
חומרי הפיתוח.

שבע שנים מאוחר יותר, מצאתי את אותה מצלמה.
הסתכלתי בה, בחנתי אותה, והנחתי אותה בחזרה בארון.

זאת לא חוכמה ללכת בעקבות החלומות שלך, השאלה האמיתית היא האם
תוכל להתמסר להם לחלוטין.
אני לא הצלחתי.