ליאונרד הסתכל על עצמו במראה. הבבואה שהשתקפה אליו ממנה נראתה
מתה. אמנם היא יכלה לזוז בעצמה, ואפילו לחשוב כל מיני מחשבות
ולתכנן פעולות שונות, אבל העיניים היו מתות, העור נראה כעשוי
קלף כהה, והקמטים בפנים לא נראו כקמטי אדם זקן, אלא קמטי מת.
הוא ראה במראה איך עיניו שלו מסתכלים על עצמו כאילו הסתכלו על
גוויה. כאב קהה לפת את ליבו, הוא בקושי חש בו. אדם מתרגל לכאב
כשם שהוא מתרגל לגופו. אין דבר אחר, לפעמים נדמה שמעולם לא
היה. הוא חש שעליו להתחשל איכשהו, בתוכו פנימה, לקראת החורף.
כשכל העולם נדמה טובע במים וכשהאור עמום והאוויר קר ולח, אז
באים השדים הפרטיים שלו שחיכו כל הימים החמים. הם לוחשים לו
באוזן כל מיני דברים מטופשים, שאין לו עתיד, שהוא מעורר רחמים,
שאיש לא אוהב אותו, שהעולם חרא, שמוחו פגום וטיפש, שהקיום הוא
ככאוס נוזלי, או יותר גרוע - כערפל, ושניטשה אולי לא היה כל כך
מטורף, וייתכן (וכי למה לא) שאלוהים מת, אם היה קיים אי-פעם.
אז, לכל עין בלתי נראית שתבלוש אחריו, הוא ייראה יושב על
הרצפה, משתטח על הבלטות, שירים רכים וכואבים ממלאים את ביתו
וראשו, והוא חושב שזה בסדר לבלוע חמישים כדורי שינה שקבורים
אצלו במגירה ולהיעלם ללא כאב. איש לא יתגעגע אליו ואת הריח
יריחו רק כעבור שבוע. אבל אם רק יזכור, אם יצליח להזכיר לעצמו
שהחורף הוא לא אינסופי, שהשמש עוד תסנוור אותו בשעות הצהריים
המוקדמות ותעיר אותו משינה, אולי ישרוד. וכדורי השינה יפסיקו
לפתות אותו לפחות עד החורף הבא.
האיש במראה נראה כחושב אותן מחשבות.
הוא הלך בכבדות, טוען לזכויות על כוח המשיכה, וצנח כמו שק של
עצמות על הספה מול הטלוויזיה. מה מציעים לנו על המסך הזה, הוא
חשב. דברים השתנו מאז תחילת המאה. חברות הכבלים והלוויין
התרסקו ופשטו את הרגל, והערוצים המסחריים הולאמו למדינה.
החליטו שם באיזה שהוא מקום מוזנח ומלא מכתשי כדורים קטנים
שנקרא "הכנסת" שהגיע הזמן לחנך את הציבור. לכן - סרטי טבע,
יהדות, שירי א"י, תוכניות בפורמט של: "חיים שכאלה" שם לוקחים
מישהו שהחליטו שגמר את הסוס ומספרים לו בפניו ובעזרתו את סיפור
חייו כששמים דגש, כמובן, על ההיבט הציבורי אבל לא מזניחים
סיפורים אישיים שמספרים שם על האיש בפניו כל מיני אנשים מהעבר,
לפעמים דברים מביכים כשאיש או אשת הכבוד מגחכים במבוכה.
תוכניות חדשות ואקטואליה בוטלו, ונשארו רק תשדירים בהם נבחרי
הציבור לפעמים דופקים נאום, ואיש לא מקשה עליהם בשאלות, הם
יכולים להגיד מה שהם רוצים ולסלף את האירועים במדינה, ואף אחד
לא נוקש על השער ואומר אולי אתם טועים, למרות שיש שחושבים כך.
סרטים כגון מה ששידרו פעם בערוץ ההיסטוריה, כל עוד זה לא מתסיס
את העם, ואם זה כן, מסלפים, משכתבים את ההיסטוריה מחדש. וגם
שידורים עתיקים לילדים כגון
"החתול שמיל",
"רגע ודודלי,"
"הבית של פיסטוק",
"טלפלא",
"פופאי",
ו"קישקשתא",
שבעצם קרוי בשם לא מתאים - "מה פתאום?".
ליאונרד היה צופה בבקרים בתוכניות הילדים, ובערבים בתוכניות
השירים העתיקים. אנשים שחיו בשנות השבעים והשמונים שרים שם,
והוא לא מכיר אף פרצוף. עכשיו הם קבורים. ואז- לפתוח פחית בירה
או לא? זה הופך אותו לעצוב, מסוגר, מעוות מחשבה וכואב למשך
שבועיים לפחות, גם אם ישתה עוד או לא. אבל בכל זאת יש בזה משהו
טוב- הרגשות נפתחים. וליאונרד יכול לשבת מול החלון בתחתונים
בלבד ולכתוב איזה שיר אותו יקרא מיד לאחר מכן, ואז לא ייגע בו
עד שיגסוס למוות. הוא מתכוון לשכוח את שיריו כדי להתפעל מעצמו
רגעים לפני מותו, ולמות, לפחות בעיני עצמו, בתחושה שהוא היה
שווה משהו בחייו. לא משנה שישרפו את גופתו על כל השירים וכל
רכושו. איש לא רוצה בימים אלה רכוש של מת.
הוא חיכה הרבה זמן לאושר בלי לספור את השנים ועברו כבר חצי
חיים בהמתנה. ניסו לגרום לו, כמו לכולם, לאבד תקווה, אבל הוא
עוד חיכה. בדידותו פוגעת בגאוותם של אנשים, והוא לא רוצה אישה
לצידו כי רק סבל ושתיקה תקבל ממנו. השירים טפלים, ההמתנה לאושר
מאבדת שמץ של תקווה, וכגאות ושפל של כינורות עולים הרגשות
ונסוגים, מלקקים את החוף ומוחקים זיכרונות כתובים בחול שם כתב
אותם רגע לפני.
הוא פותח פחית בירה בשמץ קל של התרגשות ופחד, אלכוהול תמיד
משנה בו משהו. לא משנה מה היה אתמול ומה יהיה מחר, עכשיו זה
ככה. הוא כבר זקן לעולם הקשה הזה, ומעדיף להסתגר בביתו ולחכות
למוות בעוד, הוא יודע, הצעירים מכסחים את העולם המתפורר בזעם,
סמים, רצח, מין, שודים ומוסיקת טראנס מטרפת שכל בדיסקוטקים.
(השם נשאר, אבל איש לא שומע דיסקו.) זה בסדר שהוא עייף, זה
אפילו מצוין, כך אפשר להניח את הראש על המשענת, לגמור את הבירה
במהירות, להתעטף בשמיכה, ואז הסוכרייה - להירדם שיכור. כן, הוא
אהב לישון כשהוא שיכור. |