זה היה ערב שלאחר יום סגריר כשעגנה ספינתו של הבוצ'צ'ו בחופי
נמל חיפה, השמים היו אפורים ומעוננים ולמרות שהשמש עדיין זרחה
היה נראה כאילו אמצע הלילה.
הבוצ'צ'ו ירד מהספינה כשביד ימינו הוא אוחז במזוודת ידו הקטנה
ובידו השניה הוא אוחז בגיטרה כשהוא עדיין לבוש בבגדי המריאצ'י
אותם לבש רק לפני 3 חודשים לפני כן כשעלה על ספינת הפחם של
חברת בנג'ו שעזבה את חופי מקסיקו.
מאז עבר הבוצ'צ'ו במקומות רבים.
ספינת הפחם עליה עלה סיימה את מסעה בחופי מרוקו שבצפון אפריקה.
הבוצ'צ'ו ירד, המום ממדבריות הענק אותם לא הכיר מארץ מולדתו,
שם היו רק מיליוני עצים ושפע רב ויצא לטיול קצר באזור. לאחר
הטיול במדינה הצחיחה קפץ הבוצ'צ'ו על אונייה להובלת נפט שבדיוק
עזבה את מרוקו לכיוון איטליה. לאחר 3 שבועות בספינה היא הגיעה
ליעדה הסופי, איטליה וכשהגיעו לאיטליה חטף לו מהר הבוצ'צ'ו
ספגטי בולונז שופע רוטב במסעדת פועלים קרובה ועלה במהירות על
ספינה להובלת בננות שראה בשלט שהיה על גביה שהיא מיועדת להגיע
לישראל.
הבוצ'צ'ו שלנו שמע על ארץ ישראל ונפלאותיה עוד כשהיה ילד קטן
בכיתה, כשהמורה קמילה לימדה אותו ואת חבריו אודותיה. כבר אז
הוא הבטיח לעצמו שיגיע לארץ המובטחת.
הוא אחז בחפציו, שלא היו רבים במיוחד, והחל ללכת צפונה לכיוון
ההרים. הוא מאוד נהנה מהנוף המדהים של עצים ירוקים, הרים, ימות
שהרי כל אלו היו חלק מהנוף בביתו, והוא סבר שעשה בשכל כשהחליט
להגיע לארץ-ישראל ושההסתגלות לביתו החדש לא תהיה קשה. לאחר
ארבעה ימי מסע שבהם התענג על שארית הטורטיה והצ'ילי אותם הביא
איתו ממקסיקו הוא הגיע לישוב מאוד מיוחד. בישוב אליו הגיע כולם
עבדו ביחד, אכלו ביחד, בילו את זמנם החופשי ביחד ובעצם, עשו
הכל ביחד. הוא ניגש למנהלה ובעברית רעועה, אותה למד עוד בבית
הספר במקסיקו, סיפר את סיפורו ושאל אם הוא יוכל להשתכן בישוב
אליו הגיע לזמן מה, בקיבוץ. מנהל הקיבוץ היה נחמד מאוד והשיב
לשאלתו בחיוב ובחיוך רחב, הוא הוביל את הבוצ'צ'ו לצריף קטן שם
היו לו מיטה משלו, שירותים, שידה ומקלט רדיו קטן מימי הפלמ"ח.
הבוצ'צ'ו לא היה יכול להיות מרוצה יותר.
לאחר שנת לילה ערבה קם הבוצ'צ'ו, וכפי שנאמר לו אמש הלך לרפת,
שם הוחלף הסומבררו רחב השוליים שלו בכובע טמבל מרופט, הגיטרה
הוחלפה בקילשון, ובגדי המריאצ'י בבגדי עבודה יד-שניה. גם שמו
הוחלף וכמו כל קיבוצניק הוא קיבל שם חיבה - בוצ'י.
העבודה ברפת לא הייתה זרה לבוצ'י משום שאחרי הכל כל חייו הוא
מתעסק בחרא, והחרא שיש פה בארץ לא שונה כלל וכלל לחרא שבו הוא
התעסק במקסיקו. בוצ'י עבד קשה כל היום במטרה להוכיח לחברי
הקיבוץ שלא קיבלו אותו לשווא, ובמשך היום גם הכיר מלא חברים
חדשים, שהיו נחמדים אליו מאוד. ערב נפל על הקיבוץ וממש
כשהתכוון ללכת קרא לו אחד מחבריו והציע לו לבוא איתם לשבת
באיזה בר קרוב, לשתות קצת בירה ולפגוש כמה בנות ישראליות,
עליהן שמע רבות מהתיירים הישראלים שפגש בארצו. החבורה התיישבה
וכל אחד הזמין לעצמו משקה, בוצ'י ביקש מהמלצר שיביא לו
מיצ'לדה, וכשראה את המבט המבולבל בעיני המלצר וחבריו הסביר
שהוא פשוט רוצה בירה עם לימון ומלח בצד.

המלצר ביקש לראות את תעודת הזהות של בוצ'י, וזה הביא לו את
הדרכון שלו, לאחר מבט חטוף של המלצר בדרכון הוא ענה לו בשלילה
לבקשתו בטענה שעוד לא מלאו לו 18 שנים ושבארץ יש הגבלת על גיל
השתיה. בוצ'י ידע על הגבלה זו שהייתה גם בארצו אך לא חשב שיש
לה משמעות שהריי הוא מקפיץ טקילה כבר מגיל 7, ועכשיו שהוא כבר
בן 16 שלא יתנו לו לשתות בירה?! בעצב רב הוא הזמין לעצמו בקבוק
קולה, והמשיך לצחוק עם חבריו ששתו די הרבה ולכן היה די מצחיק
לדבר איתם. הם נהנו מאוד אבל הדבר הכי חשוב הוא שבוצ'י מצא
לעצמו חברה, רחל, שהייתה גם היא קיבוצניקית מקיבוץ קרוב. לאחר
שיחה מרתקת שהייתה בניהם, אותה הצליח בוצ'י לנהל עם מיטב
העברית שידע, הם קבעו להיפגש מחר ושהוא יאסוף אותה מביתה.
ביום שלמחרת, 20 דקות לפני מועד הפגישה לקח בוצ'י את מפתחות
הרכב אותו הלווה מחברו לרפת ויצא לדרכו. הוא נסע כפי שהוסבר לו
ובדרך ראה בוצ'י כל מיני תמרורים וסימנים שנראו לו ממש מוזרים,
לא רק משום שלא הכיר אפילו אחד מהם, אלא שבארצו לא היו בכלל
תמרורים, אבל בכל זאת הוא המשיך בדרכו ואסף את רחל בשעה
המדויקת, מעשה אצילי יש לציין בימינו אנו. בעודם נוסעים בדרך
לסרט על הכביש הראשי, תוך שיחה על מטעי אבוקדו נשמעו מאחוריהם
סירנות משטרה חזקות ואורות האדום והכחול החלו לסנוור את בוצ'י
דרך המראה, כשעצר הסביר לו השוטר שהוא לא עצר בתמרור עצור
וביקש ממנו את רשיון הנהיגה שלו. פניו של בוצ'י הפכו לאט לאט
לירקרקות כי אחרי הכל בוצ'י נהג במקסיקו כבר מגיל 10 על כל
סוגי הרכב ומעולם לא נעצר על ידי שוטר, ובכלל לא נאמר לו שהוא
צריך להחזיק ברשיון נהיגה, דבר שלא היה מי יודע מה פופולרי
בארצו. לאחר ויכוחים והסברים רבים בינו לבין השוטר הוא נקנס
ב500 שקלים ורכבו הוחרם, מה שאילץ אותו ואת רחל לתפוס טרמפים
הביתה, דבר שלקח להם בערך שעתיים. המבוכה של בוצ'י הייתה גדולה
מכדי תיאור ולאחר תחנונים רבים הסכימה רחל להיפגש איתו שוב
למחרת ואמרה שהיא תאסוף אותו, ואכן ביום שלמחרת נפגשו השניים
ונהנו מאוד מסרט, ארוחה רומנטית וטיול קצר לאורך החוף. בדרכם
חזרה הציעה רחל לבוצ'י לקפוץ אליה לקפה, ובוצ'י שאומנם היה רק
בין 16 לא היה תמים בכלל והסכים בחיוך רחב להצעתה. לחיו של
בוצ'י הייתה אדומה כורד כשקיבל את הסטירה מרחל לאחר שניסה
לישוק לה בפיה, ועינו הלא פגועה ראה את רחל בורחת כל עוד נפשה
בה מידיו של בוצ'י. הוא ישב על מיטתה המום, ולא הבין מה לא עשה
נכון, כי הריי השניים כבר היו בפגישתם השלישית והוא רק ניסה
לתת לה נשיקה. אם הוא היה עכשיו במקסיקו הם כבר היו נשואים
והיו להם לפחות 3 ילדים. עצוב ומבולבל חזר בוצ'י ברגל לקיבוץ
ונשכב לישון על מיטת העץ שלו כשדמעות בעיניו. כשקם בבוקר הוא
סיפר לחבריו את הסיפור ואמר להם שכנראה ישראל קדושה מדיי
בשבילו ושכל העניין הזה בכלל לא מתאים לו. בעצב רב הוא נפרד
מכל חבריו החדשים והחל ללכת לכיוון הנמל, שם התחיל מסעו
בארץ-ישראל, במטרה למצוא ספינה שיוכל להתגנב אלייה ואיכשהו
להגיע חזרה הביתה למקסיקו. שם אין חוקים, אין תמרורים, הבנות
פתוחות יותר והאוכל בהחלט יותר מגוון.
Viva La Mexico! הוא אמר, ויצא לדרכו.