צל
הסתכלתי עליה. לא יכולתי להוריד את עיניי מגופה. כבר שעה מאז
שהבכי שלה הפך ליבבה חרישית. ועדיין ישבתי בין הצללים. הרי זה
כל מה שאני,צל, השתקפות של משהו שמישהו פעם עשה. מגיע לי בכלל
להיות חי אחרי מה שעשיתי?, מה שעוד אעשה...

נזכרתי בלילה שלפני. כל המשפחה שלי,45 איש, יושבים מול שולחן
ענקי ואני אפילו לא מצליח להיזכר למי יש יומהולדת ומה שם
המסעדה. אני מסתכל עליה, על עיניה הירוקות, שיערה השחור וגלי.
מפחד למצמץ, צל, כי זה מה שאני. היא הסתכלה לכיווני, לבי לא
פעם. בפעם הראשונה שעלתה במוחי המחשבה:"מותר לי לחשוב על דברים
כאלה? זה אנושי? " ידעתי שזה לא מוסרי, ובכל זאת לא יכולתי שלא
לדמיין את זה. כל הסיבות שבגללן אסור לנו לעשות את זה פשוט
נעלמו. לא חשבתי על זה שאנחנו קרובי משפחה. רק המחשבה עליה
גרמה לכל זה להיראות כמו כלום. עצמתי את עיני כדי לנסות להרגע
אבל כל מה שיכולתי לראות הוא אותה. פתאום שמעתי את הקול שלה,
זה היה כבר די טבעי שהסתובבתי לכיוונה ברגע שקלטתי את קולה.
היא הציעה לבת דודה שלי לבוא איתה לאחור לעשן. הן יצאו דרך
המטבח ואני בעקבותיהן, בזמן שעברנו במטבח לקחתי פטיש לקציצות.
יצאתי מדלת המטבח. בלתי מובחן,צל, כי זה מה שאני. שניהן היו עם
הגב אלי, בתנועה מהירה ושקטה אחת הכיתי בפטיש את בת דודתי.
ותפסתי אותה,את אחותי התאומה, לפני שהספיקה להסתובב. היינו ממש
ליד החניה, וכשידי מחזיקות את עיניה ופיה הכנסתי אותה לג'י אם
סי שלי וקשרתי את פניה  וידיה במטפחות לשמשה. נסענו זמן מה עד
שהגענו לביתי. כל אותו זמן מחשבות עברו בראשי על האם כדאי לי?
מה יקרה אחריי זה? אנחה אחת מקולה העלימה גם אותן. הכנסתי אותה
לביתי השכור והקטן ותלשתי את חולצת הבטן, החצאית והתחתונים
שלה. הוצאתי כיסוי עיניים מאחת המגירות,ושמתי אותו ע"י הכנסת
ידי מתחת למטפחת. מצאתי חתיכות חבל וקשרתי אותה בידיים והרגלים
למיטתי. משיעורי הפסיכולוגיה למדתי שכל מה שאני אעשה עכשיו
יחרט בזיכרונה לגמרי, אז אני צריך לחכות יומיים בערך. ישנתי
אותו לילה חצי שינה. עין אחת סגורה ואחת מסתכלת עליה.

בבוקר ידעתי שאני צריך להסתלק אחריי שאעשה את שלי. נסעתי לנמל
והצלחתי להשיג כרטיסים לספינה למרכז אירופה, אנגליה. כשחזרתי
לביתי אחריי שעה של נסיעה נכנסתי רק כדי לשמוע אותה בוכה את
אותן מילים שהיא בכתה לפני 8 שעות:"מה אתה עושה? איפה אני? למה
אתה עושה את זה?".
לבשתי את הכפפות ובמשך מספר שעות. עד הערב התקרבתי והתרחקתי
ממנה. המצפון והפחד שלי פשוט לא נתנו לי לגעת בה.לבסוף הגיע
הערב.

הסתכלתי עליה. לא יכולתי להוריד את עיניי מגופה. כבר שעה מאז
שהבכי שלה הפך ליבבה חרישית. ועדיין ישבתי בין הצללים. הרי זה
כל מה שאני,צל, השתקפות של משהו שמישהו פעם עשה. מגיע לי בכלל
להיות חי אחרי מה שעשיתי?, מה שעוד אעשה...

האנחות השקטות פשוט הטו את המאזניים הורדתי את בגדיי חוץ
מהכפפות , ועליתי עליה, אנסתי אותה, זה אכל לי במצפון ועינג
אותי באותו זמן,יינג ויינג כמו שהסינים קוראים לזה. גמרתי מהר
ובשקט, כמו צל, כי זה מהשאני, ידעתי שאסור היה לי לעשות את זה
אבל ידעתי שאין לי ברירה. שפכתי אצטון על המיטה שלי ועל אחותי.
לא רציתי שיהא תמות בכאבים. לקחתי סכין מהמטבח והתקרבתי אליה.
כאב לי, פחדתי, הורדתי את הסכין, ישר על ליבה. הדלקתי גפרור.
והסתובבתי. זרקתי אותו על גופתה. ויצאתי אל הנמל. שקט ובלתי
נראה,כמו צל, כי זה מה שאני. עליתי לספינה

על הספינה חשבתי מה אני אעשה. שמעתי שהנשים האנגליות אמיצות.
אבל אני שקט ומפחיד, כמו צל, כי זה מה שאני...

המשך יבוא...