סוג של תמימות.
ראיתי אותה מדלגת לה, מוארת. על שערות האדמה נשכבת. תמימות,
אושר, רוגע, כיף. הכל ביחד. זה עושה אותי שמח לראות אותה ככה,
שמח אך גם מקנא.
כל ענייני הצבא האלה עכשיו עם אמא שלי. ידעתי שאני צריך אח או
אחות. ככה לא הייתי רב עם אמא שעות בכל יום לגבי החתימה.
בטח כיף לה ככה להיות חופשית תחת בין הירוק לתכלת, חופשית.
אני מרגיש כבול. אמא שמטיפה כל הזמן, דואגת יותר מידי , מציקה
יותר מהכל ומעיקה לגבי כל נושא, ואחיותיי מדרבנות אותה. הן
תמיד חייבות להיות צודקות והן ממשיכות וממשיכות ולא מפסיקות
ואני משתגע ורוצה לברוח. "רואה אתה רק יודע לברוח". לא איכפת
לי, אני בורח. טוב לא בורח, מתחמק.
היא לא צריכה לברוח, היא כאן שוכבת, כך יכולה להישאר לנצח. אין
לה צורך להתחמק, היא לא צריכה לחפש לאן.
ולאיפה מתחמקים, אל משהי, תמיד. אך כשיש אישה קבועה, היא גם
הפכה לחלק מהמין הנשי המשפחתי השולט, ששואף לכוח וסדר תחת
שלטונן. היא מצדיקה את אמא ואת אחיותיי וסבתי וכל שאר המפלגה
הימנית הנשית בבית וכאן נחסמתי, אכלתי אותה. אני רוצה לברוח
ואין לאן. אני רוצה, אני רוצה לברוח אל מישהי אחרת, שלא תטיף
לי, שלא תצדיק אף אחד אפילו לא אותי. מישהי שלא נדבר איתה על
בעיות, שלא אחשוב על אייך להתנהג ומה להגיד, שלא כל דבר צריך
להיות עם מחשבה ותכנון. מישהי שפשוט תעשה איתי אהבה!
בואי הביתה. שרקתי.
עומק חורפי.
נתקתי, לא הייתה לי סבלנות יתר בשבילה. אמרה בי מלא עצמה,
אצילי, אביר שעמד מולי מניף חרבו ונעץ הלהב באם כל. החרב
מתנדנדת מצד לצד עד שקפאת זקופה אך דוממת, זקופה אך תקועה.
נעלם הכח. היא מבינה דקה מאחר מידי. מגלה חרטה.
יצא מבולבל אל מבולבלת. טלפון. לכל מבולבל ומבולבלת יש שומר,
דאג שלא יתבלבלו יותר מידי.
הלכנו אל השכן, עלינו, גזרנו, קיפלנו. בפרדס שמחנו.
"נמאס לי את יודעת, הכל נורא מבולבל."
"למה אתה מתכוון, שוב הן הציקו בקשר לצבא?"
"לא, לא, זה לא קשור לזה. לא רק, גם. בכללי הכל נורא מוזר,
כאילו הזמן מתבזבז בעתיד ועבר."
"מכירה את זה, כאילו השנים הכי יפות שלי מתבזבזות."
"לא, ממש לא. חוץ מזה, מה זה שנים הכי יפות? לכל שנה יש את
היופי שלה. מה שאני התכוונתי זה שמשהו תוקע את האושר שלי, חוסם
אותו."
בחדר, בעיניים כבדות. מוסיקה מחלחלת אל אזני. אור עדין מבעד
למסך אפור ודק. סתיו. מהחלון מבריק אותנו. ציפורניה שוקעות מעט
אל בשרי. שקט מושלם, גיטרה שבוכה, חורף שבא. אושר.
קרמבו. צחקוק קליל.
"הייתי נשאר כך לנצח."
"כן, שעות וימים בלי לזוז, מושלם."
בשביל כורכר, לבנה עגולה מבין העצים המרשרשים. רוח עדינה
וקרירה. שתי דמויות שחורות.
תוהה לגבי האסטרולוגיה של מחר.
בין האוויר.
"מאמין ברוחות."
"סיבה מיוחדת?"
"כן, השכן שלי. הייתי עושה לו ביביסיטר שהוא היה בן 4 או 5.
הוא רואה אותם."
"את הרוחות?"
"כן, אל תצחק. זה באמת. ביביסיטר, השעה 20:00. אני משחק במחשב
שלהם, משחק, משחק, הורג, הורס, הורג ומשחק. יש סרטון אחרי סיום
השלב. כומר חוטף בוקס. הילד מכבה את המחשב ובורח בבכי לסלון."
"בגלל הכומר?"
"כן, והעניין הוא שהרגתי מלא אנשים, והיה הרבה אלימות, אבל רק
עם הכומר זה קרה לו."
"אוקי, אז בגלל זה הוא רואה רוחות?"
"לא, זה ממשיך. זה רק חלק מוזר. קרה גם שהשכבתי אותו לישון,
כיביתי את המנורה. החדר היה מפחיד. עיצבו לו את החדר כאילו זה
חלון ראווה, אי אפשר להזיז כלום, אין בלגאן. הכל עמד דומם.
ואור כסוף מבין התריסים צייר צללים על קירות. - תדליק את האור.
הוא אמר. למה? שאלתי. כי הם כאן ואני מפחד. הדלקתי את אור,
כשאני מפחד יותר ממנו. אמא שלו נתנה לו פעם רובה שישמור עליו,
נזכרתי. הדלקתי את כל האורות בבית והבאתי לו את הרובה שלו. -זה
לא עוזר נגדם. הוא אמר. הילד ירד במדרגות פתח מגירה. הוציא משם
ספרון קטן. תהילים. שם אותם מתחת לכרית. אמא שלך אמרה לך לשים
תהילים מתחת לכרית? לא. הוא ענה. אז מאיפה בא לך הרעיון לשים
את זה. שאלתי. אני פשוט יודע. הוא ענה. הילד הפחיד אותי. שמחתי
לחזור לביתי."
"נו אז זהו בגלל שטויות של ילד בן 4 אתה מאמין ברוחות?"
"אין לך סבלנות? זה ממשיך. דיברתי על זה עם אמא שלו. היא אמרה
שהיא רוצה לקחת אותו לפסיכולוג. טיפשי, אמרתי. אם זה נכון, אז
יש לו מתנה. ואסור לגרום לו לאבד את זה. דיברתי אתו עוד פעם.
שאלתי אותו אם הם טובים או רעים. לא יודע. הוא ענה. הם פוגעים
בך? שאלתי. לא חד היה לו. הם מדברים אתך? -הם מנסים. אתה מבין,
ילד בן 4. מאיפה לו הדברים האלה. זה בטוח אמיתי."
"נשמע מפוקפק."
"אז חכה שתשמע את זה. לקחו אותו לפסיכולוג. כי הוא מפחד מהם.
אבא שלו צועק עליו שהוא מדבר שטויות ואין דבר כזה. טעות. והנה
השיחה בינו לבין הפסיכולוג, כאילו הילד בן 20 לפחות זה נשמע.
"אני יודע שזה לא הגיוני ושאתה תצחק, אבל אני רואה אותם."
"את מי?"
"יצורים מכוכבי לכת אחרים"
"והיצורים האלה, מאיפה הם נכנסים?"
הילד פרץ בצחוק. "רואים שאתה לא מבין בזה כלום, הם לא צריכים
להיכנס, הם פשוט מופיעים. הם יותר מפותחים ממכם."
לא יודע מה אתך אבל זה נשמע לי מפחיד, ואמיתי, כי הילד בן 4,
או 5. אז כן אני כן מאמין ברוחות, או חוצנים. אני מקווה בשביל
הילד שיתמכו בזה, ולא שישללו את זה. כי זה מוזר. לא הגיוני.
הילד זכה במשהו. בגלל שכולנו חושבים שזה לא נכון כי לנו אין.
אין צורך להרוס לו את זה. אם נגרום לו יותר מידי לחשוב שזה לא
הגיוני, הוא ידחיק ויאבד את זה. אני חושב. כמו הסיפור עם
הפיות. שבכל פעם שילד לא מאמין בפיות. פיה אחת מתה."
דממה.
חבוק בדידות מחופשת.
שיחה, היא מעלה את הטון. למה אתה, מה אתה רוצה ממני, אני לא
מבינה אותך, נמאס לי שאתה. כל-כך הרבה אתה היא אומרת כשהיא
כל-כך עסוקה בעצמה. עסוקה בעצמה היא, עסוקה אך לא מסתכלת,
מתבוננת בעצמה. תראי מה את עושה. מאשימה אותי, רואה רק מה אני
עושה. לא נותנת לסיים משפט, מחפשת שליטה, מחפשת צדק פרטי משלה,
בשביל האגו. המפקד הבכיר בראשה. עסוקה בכל הדברים שמסביב,
מסובבת אותם לטובתה. גם את האמת היא תשנה לפי אותיות השקר
שאמרה. כואב לה בקליפה לא "לנצח". האגו שם אותה בתוך בועה. לא
נמאס לך להתעמק בבעיות? לא נמאס לי לנתח פעולות?
נמאס לי.
לילה טוב אמרתי. לא עצוב, לא מאוכזב.
הודעה כמובן, למה אתה בלה בלה בלה... ממשיכה. לא מבינה
שמפסידה. תוקפת. לא מתגונן, לא תוקף. עוזב. היא מפסידה אותי,
מאבדת אותי. אולי תפסיק לתקוף. תשתמש בדיפלומטיה.
"ויאמר: מי-את? ותאמר: אנכי רות אמתך, ופרשת כנפך על-אמתך..."
אולי כבר? בבקשה. לא רק אני, גם את. גם כוכבים. עננים וחמה. שם
במרומים. מעל כל הדומם האנושי ששואף לשם להגיע. מעלה. מעלינו.
תראי למטה אותנו. בשר עטוף בד מהלך בין אבנים צבועות. מה אנו
כבר. אל לנו לריב. אל לנו לחשוב. תראי את עצמך, כמו החורף
ההוא.
נהיה מאושרים ודי!
מעדן פינות.
קחי אותו לשם, מבטך לשמיים, חיוכך לורידים. שרגלך תדרוך בנבכי
נהרות.
ארבעת פרשי האפוקליפסה רוכבים אל תוך גופה. אחד ירד מן הסוס,
ליטף את החתול שטייל בסביבה, השלושה האחרים עסוקים.
קחי אותו לכאן, מבטך לעיניים, וחיוכך מושפל. שידייך ינגבו אגם
של דמעות.
ארבעת פרשי האפוקליפסה רוכבים אל תוך גופה. אחד יורד מן הסוס,
מלטף את החתול שמטייל בסביבה, השלושה האחרים, מעדנים פינות.
קחי אותו מכאן. מבטך מערבה וחיוכך מעוקם. שלבך ירגיש ים
געגועים.
הסערה בפנים, שפיצים כואבים. סואן מסביב. המולה. נדחף בין הכל,
אל המרכז, אל לב הסערה. שם רגוע, שם שקט. נרד מהסוסים, נפשוט
את השריון. נאחז בשני ולא בכידון. אשרטט מפה, ואקח מצפן. בואי
נצא אל המסע.
הילדה ההיא.
מדלגת, לא שמה זין. מתחשבת, מתחככת, מרצה, משמחת, נותנת. רק
לעצמה. לא רק מעצמה. שואבת מכולם, מכולן. מכל אחד קצת. רשימה.
רדיד אלומיניום דק, או שמה היה נייר כסף. עוטף טוב, טוב. גופה
הערום, באור הבוקר. הבל פה. ובצהרים, הכל נשכח.
דילגה יותר מידי, שמה זין. מתחשבת, מתחככת, מרצה, משמחת,
נותנת. רק לעצמה. רק מעצמה. מנסה להוציא מעצמה. ממנה. חום
סדוק. פנינה מבצבצת. גופה הערום, באור הבוקר. מזכרת מהילדה
ההיא.
ההיא שאני זוכר. מרגיש כמו תהליך ריפוי. אוכל הרבה חרא. מנסה,
משתדל, מתייאש. מחפש חור לברוח דרכו, סימנים רכים, סימן ענק.
הלכתי, עזבתי. אז פוגש את ההיא לאחר שנה. שם כל בעיה בצד, כל
תכנון כל גישה. רק כיף, רק חיים, הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. לא
צריך לישון. כולן עפו לי מן הראש. לא היה לי איכפת. לא אשכח
אייך אמרה "הוא הבנאדם הכי טוב שאני מכירה", תמיד בעדי, ולא רק
ליידי, מחמיאה למרות כל האגו הזה. לא כמו חברה שלי. שחיפשתי
רבות את זה ממנה ולא קבלתי. לא כמו ההיא שאוהבת, למרות
שמסתירה. ההיא שנתנה את כולה. חופש שלא אשכח לעולם. חופש
שאזכור לנצח. כשהמדד בירוק חזק, מהבהב על עומס יתר. הירוק חייב
לרדת הדיקטטור אמר. וירד.
משקולות
דילוג אחר דילוג, בין הרגעים האלה. אמא. מרגישים ולומדים.
ישנים ומפנימים. מהדהדים בראשי סימני הדרך האלה. סימני האושר.
מרגיש ערום. מרגיש ככלב רטוב מאחורי מסעדה. מחפש פרח בצבע שני
בשדה קוצים, ביער שרוף. הרי פני עטויי השלג נמסים כעת. אל הים.
לפינות החור, המוציא צינה, ארס. אהבה וטוב. מתקמט בפנים, שרירי
לוחצים. מתעצמת לבדה. נושם את הלבנה. עוברת לי בכל הגוף צוננת.
צומח מגבי, מכסה אותי. משתדל, באמת. זה לא יורד. חם לי.
ובפנים, עבר ועתיד. מחשבות וניתוחים. אידיאולוגיה ועקרונות.
מוריד. אוויר השלווה, מרכז הסערה. אך מי יחפש הצדק אם לא
אנחנו, מלאי התשוקה והאידיאליזם בעולם עטוף מתכת, בועות ובד
ישן. קר לי אמא. חיוך של עצב מעוקם כלפי מעלה. יש אלוהים
למעלה. הוא לא רוצה שנעוף, הוא מפחד שמא ניגע בעשן הטהור.
מנסים לדלג וכושלים, שכחנו להוריד את המשקולות מעל רגלינו.
נעוף אמא, נדלג וניגע. מתישהו...
אני מבטיח.
