סהר רפאל / הולך |
השמש פורצת סדק בחזה
ואז אני זורח החוצה,
מביט לצדדים בחיוך נבוך.
ומי שבסביבה מכווץ גבות,
מכסה קצת את העיניים,
רואה שמש זורחת, קורנת,
שמש צהובה בכחול של שמיים.
פרחים פורחים,
ציפורים מצייצות,
עולם קטן מושלם
שאני טורח לכסות.
אני מדביק את החזה
בדיוק כשהם מתחילים לחייך,
"אני לא שמתי לב, סליחה"
מגמגם חצי משפט
לוקח את הרגליים, את העולם...
והולך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|