על גדות נהרות נצחיים
שם ישבתי אני, גם טעיתי.
מול עיניי אז זרמו החיים
בשלמות שאותה לא ראיתי.
הם אמרו לי: הרפי, זה עבר;
אך כיצד זה אוכל שוב לשכוח?
בידיי נעשה הדבר,
וכבד מצפוני מלסלוח.

בחשכת מבוכי האינסוף
שם הלכתי אני, גם תעיתי.
אז אמרו לי: הכל בר חלוף,
גשמיות חטאיי שעשיתי.
פיתולי השבילים הצרים
לתהום האחת יובילוני:
באבני הקלון שארים
מצפוני ופחדיי יסקלוני.

על גדת הנהר השליו
שם נשברתי אני, גם תהיתי:
האמנם יכפר הכאב
על אדם שאני לא הייתי?
אל צלילות כוונות טהורות
שוב שולחת ידי, לא נוגעת.
ארורים הם, אותם נהרות,
בשלמות זרימתם הרוגעת.