כנראה שטעיתי; זה לא הצבא, זה הזמן ששינה אותך; זה לא שאת
פוחדת ליצור קשר, זה שאת כבר לא מעוניינת. וזה לא משנאה או דבר
מטופש, פשוט חוסר רצון, חוסר עניין. וגם אני כבר לא אותו בן
אדם. כן - אני מדברת לפעמים בלשון זכר. זה לא מפריע לי כמו
פעם.
אני לא כועסת. מה יש לכעוס? הרי ידעתי שזה לא יהיה קל. לא
ציפיתי להרבה - למדתי לפני הרבה זמן לקוות ולא לצפות. זאת אחת
מהטעויות שלי, והיא מצילה אותי תמיד מאובדן, ומהישג גם מצילה.
אמרו לי כבר; גם את הרי אמרת לי בזמנו, לא כך?

ואפילו לקוות אני עושה בזהירות.