מה המצב שלי כרגע? התכוונת למצב צבירה? מממ נוזלי, צוללת, כמעט
מתאדה. אני במקום אחר וטוב לי שם. בעולם שלי יש רק צדק. אני
נאיבית ותמיד אשאר כזאת ולא אשנה את עצמי. למרות שחרב זיכרונו
של "ניצחון פירוס" מרחפת מעל בריאותי הנפשית, נראה לי שתמות
נפשי עם פלישתים.
ולא, אני לא מתככנת להתאבד. זה קל מידי. אם כבר, קמיקזה. בין
כה, שערי גוזז... הלך הכח שלי. דווקא המחשבה על תאילנד מחזיקה
לי את הראש מעל למים. התקווה הזאת, לחסוך קצת כסף, אולי אפילו
למכור את הדירה שלי, להתבסס כפרילאנסרית בעיצוב אתרים, ולעזוב
את העולם המערבי. זה הגוונים האפורים האלה שדיברת עליהם אז -
בין שחור ללבן. אצלי זאת הפשרה בין חיים ומוות. להתנתק, להתחיל
מחדש. במקום בו יש אנשים שחיים נאיבי וצודק. באיזה בית מעץ
בג'ונגל, לא רחוק מאיזה מפל יפה, שאני אוכל להיזכר באופן יותר
תכוף במשמעות של החיים שלנו. הפשטות, האהבה, ההמשכיות. כי ככל
שאני יודעת יותר ככה נהיה לי רע. אני רוצה לעבוד עם הגוף שלי,
לא לנוון אותו מול מסך כל היום, ועדיין לחיות בכבוד. זה לא
מתאים לפה. לא מתאים בכלל. אני רוצה לחיות. אני רוצה להיות
מאושרת ולגדל את הילדים שלי רחוק רחוק מכל החרא שאני שוחה בו
כבר שנים.
זה המצב. ולרגש?
הרגש. שקט. דממה. לא שומעים ממנו. בין הדחקות הזיכרון הבלתי
פוסקות שמפריעות לי לתפקוד היומיומי, גם הוא התעמעם לו שם.
לפעמים הוא צץ, לרגע. נעלם. כלא היה. לא מצליחה לבכות. לדבר על
זה, אני כבר עושה בשרירים תפוסים בלחיים. טראומה? עברה לידי
כמו משב רוח קל. זה רק אומר ש... אני עוד "אפגע" (אם כמה שניתן
בכלל לפגוע בי). אבל, יש את האדישות. זה נפלא. כמעט נפלט לי -
מרגש...