כמו שוקולד, אתה אף פעם לא יכול להפסיק באמצע, ורק בסוף מבין
שזה היה טעות. למחרת תעשה את אותה הטעות בשנית.
הוא שם, תמיד בפינה - בפינת הרחוב, בזוית של העין, מאחורי
המכולת - הוא שם. תמיד מתבונן בי, בוחן, צופה מרחוק, ובזמן
הנכון קופץ פנימה, נכנס לתמונה ומשחק בי כרצונו. הוא שם.
תמיד.
אני צופה בו. הוא עומד מתחת למשקוף הדלת, שולח אלי מבטים
יהירים, פה קריצת עין, שם חיוך המסתיר דבר מה. אף פעם לא
במלואו, אף פעם לא יתייצב מולי בשלמותו, תמיד מהצד - ברמיזה.
הוא שם - ספק מחכה לרגע הנכון, ספק סתם נהנה להקניט. הספק הזה
- תמיד שם. לא משחרר אותי, לא נותן לי להתרחק, תמיד איתי, משחק
עימי משחק בלתי נלאה. כשאני צועדת צעד קדימה הוא יצעד אחד
אחורה, פעם הבאה שנזרוק את הקוביות הוא זה שיוביל. לבסוף הוא
יהפוך את לוח המשחק ונתחיל שוב מאפס, הוא יוביל. אני אתן לו.
אוותר לו. אכנע לו.
הספק שאני טועה, מחמיצה הזדמנות זו או אחרת, לא יתנו לי לסרב
לו. הוא תמיד יפנה אותי מהעיקר לטפל, מהאמת לשקר, מהנכון
לטעות. הידיעה תמיד שם, רק חבל שהיא עדיין בחרם. לפעמים עוברת
בי המחשבה שאולי הגיעה הזמן לסיים את החרם הזה, להפסיק להתעלם
ממנה ואז הוא מופיע והכל נשכח. כאן, בדיוק במקום הזה קוראת
הנפילה. אני מוותרת על האינסטינקט שלי כדי לסמוך עליו. טעות.
אני עולה במדרגות, מחנק בגרון, קשה לנשום, תחושת לחץ, חרדה.
בהיסטריה התחלתית, אני שואלת את עצמי מה קרה? למה שוב אותה
הרגשה? בפנים התשובה כבר מוכנה - זה הוא. מקונן בי, לא עוזב
אותי, לא נותן מנוח. תמיד לידי, תמיד מוכן לעזור. מניח יד
תומכת, מחבק, מלטף, מתכרבל איתי מתחת לפוך ולבסוף חודר אלי.
אני מרגישה אותו בפנים, מתפשט בכל הגוף, לא מפספס שום חלק, שום
איבר.
הוא נמצא בתוכי, לאן שלא אלך, לאן שלא ארוץ, הוא יהיה שם -
יערוב לי בזוית העין. ספק מחכה לי, ספק רק נהנה להקניט.
היום הוא לא נמצא. לא משקיף עלי ממשקוף הדלת, לא נועץ בי מבטים
חדים ואז מפנה אלי את הגב. לא קורץ לי עין ממסעד הכסא וגם לא
לוחש לי באוזן מה שלומך בטון המעביר בי צמרמורות.
היום הוא לא נמצא. אולי הוא בנסיעה או שיתכן שיצא למילואים.
פתאום תחושת רוגע אופפת אותי מכל כיוון, שקט, שלווה.
היום הוא לא נמצא. ואולי הוא סתם מקניט?! נותן תקוות שווא,
משחק את המשחק התמידי שלנו?!
אני זורקת מבט לכיוון הדלת, מצפה שעכשיו הוא יפסע מבעד לדלת
ויחייך את חיוכו היהיר. פתאום מבחינה בתחילת נעל, מכפלת ג'ינס,
רגל גברית - לא זה לא הוא... אנחת הקלה. היום הוא לא יבוא.
כל העצבים מהדרך התפוגגו בשניה, הדיסק שנתקע, המזגן שלא עבד,
הבחור שחתך אותי בפניה, הפקקים, הרמזורים - הכל נראה פתאום
שולי, לא חשוב. הרעש וההמולה נפסקו ברגע, הוא לא פה כדי ללחוץ
מחדש על PLAY.
פתאום נפסק הרצון לכתוב, כבר פחות לחוץ, אפשר לנשום עמוק,
להירגע. אומנם הוא עלול לצוץ בכל רגע, בכל מקום. מחר בבוקר אני
עלולה להתעורר ולגלות אותו שוכב לידי במיטה, זוחל מתחת לשמיכה,
חולק איתי כרית ומעיר אותי עם נשימותיו הכבדות. לפעמים מלטף,
מתפנק קצת חולק איתי את הקפה של הבוקר ואז קם ונעלם. עד הפעם
הבאה.
אני נוסעת בכביש. התמרורים נעקרו ממקומם, מעברי החצייה נמחקו
מרב שחיקה. המכוניות נוסעות ללא אבחנה, מתנגשות, מזהמות. אני
נוהגת בלי לדעת לאן. עדיין מחפשת אותו, לא מסוגלת להפסיק. כמו
מראה של חתול דרוס - אי אפשר להסיט את המבט. גם אם תצליח
להתאפק ולא תסתכל עוד 100 מטר יצוץ לך עוד אחד כזה. מבטים
חטופים במראות הצד, מבט ארוך בשמשה הקדמית, כל דקה עכשיו הוא
עלול לצוץ.
טריקת דלת. צעדים נשמעים ברחבי הבית. הלב שלי מחסיר פעימה.
הדלת חורקת קלות ונפתחת באיטיות. הוא עומד במשקוף הדלת, נשען
קלות אחורה. מביט בי בשתיקה, לבסוף שפתיו נפתחות וקול צרוד
נשמע מבעדן - התגעגעתי. מחייך אלי את חיוכו היהיר, חושף שיניים
מבריקות, ואני בתגובה מפנה לו קצת מקום במיטה ומזמינה אותו
להצטרף. |