תמיד תנסה לבדוק איפה בדיוק חוצה הגבול, עד כמה קרוב ניתן
להתקרב אליו מבלי להיפגע. לפעמים אתה מוצא את עצמך יושב על
הגדר שעד כה החשבת אותה כסכנת חיים, עכשיו אתה כבר מסוגל לשבת
עליה, לשכשך את רגליך באוויר ולצפות מלמעלה על כל המתרחש.

ככה פתאום מצאתי את עצמי פעם נוספת שוכבת לצידו. נותנת לו ללטף
אותי, נצמדת אליו כאילו היה מקור החום האחרון עלי אדמות - לא
רציתי לעזוב.



ברור לי שעכשיו זה לא הזמן שלנו, ברור לי שאם ננסה עכשיו פנינו
מועדות לכישלון חרוץ. ברור לי שבעצם שום דבר לא באמת ברור
בנינו. אז מידי פעם אנו מוצאים את עצמנו אחד בזרועות השני.
מתכרבלים, מתלטפים, לפעמים נסחפים רחוק מידי, החוף כבר לא
בהישג יד, בפיזור נפש עושים אהבה, או לפחות מה שנשאר ממנה. אחר
כך מצטערים, מרגישים תחושת ריקנות קלה וגם זה עובר, ממשיכים
הלאה, ממשיכים כרגיל, ממשיכים עד הפעם הבאה.



אתמול חיבקתי אותו, נשמתי אותו, הייתי איתו, הייתי שלו והוא
היה שלי בדיוק לשבריר השנייה, עד שהבנו שהגיע הזמן לשחרר.

-בושם טוב- זרקתי הערה -בטח טוב, את קנית לי אותו- השיב בחיוך.
מיקמתי את ראשי ביסודיות רבה בשקע הבריח שלו, לא רציתי להביט
בפניו, לא רציתי להתמודד עם האמת, רק להתכרבל איתו, לברוח
מהכול, להתחבא מתחת לפוך.

חיפשתי אצלו חום, לא יותר. הוא דווקא חשב לכיוון אחר. לאחר
מספר ניסיונות כושלים נעלב ממני. זרק לאוויר - את צודקת, או
הכול או כלום וכרגע אני בוחר בכלום, אני לא אתן לנו להגיע למצב
הזה שנית.

רק שעה לפני כן עוד לחש לי - את תראי, אני עוד אשא אותך
לאישה.

עכשיו רק מלמל - כבר לא משנה, טעיתי, הצלחת להערים עלי.

אני זוקפת לזכותו - הוא בהחלט הצליח לערער אצלי משהו, משהו
שהיה יציב בתקופה האחרונה והוא במשפט בודד, בחיבוק אמיתי אחד
הצליח לגרום לרעידת אדמה בדרגת חוזק 8 לפחות לפי סולם ריכטר.
חשבתי כמה כיף להיות מסוגלת לשכב לידו, להתכרבל עימו, לקבל קצת
חום לדרך ולבסוף ללכת מבלי שזה יכאב, הוא הוכיח אותי על
טעותי.

הוא דיבר על דיסטנס עליו עלינו לשמור מכל משמר. הפתיע אותי
הכאב שפילח את גופי באותו הרגע, מאין צץ? הרי תמיד היה בנינו
דיסטנס, הרי ברור שגם אם לפעמים הוא נשבר למחרת הוא יחזור
למקומו, למשמרו, לשגרתו, לחיינו. אנחנו חלק ממנו, נושמים אותו,
רוקדים איתו, יוצאים איתו לבתי קפה, מתקלחים איתו, ולבסוף
משכיבים אותו לישון בדיוק בנינו, בדיוק בנקודה בה השמיכה
מפרידה בין הגוף שלי לשלו. אבל אתמול באומרו את המשפט היחסית
טריוויאלי הזה, משהו בי התעורר, משהו שהפר את האיזון העדין.
הרגשתי כאילו איבדתי משהו יקר, משהו שמלכתחילה לא היה שלי,
משהו שמקומו לא איתי.

באופן פתאומי הוא התרחק, נשאב לעולם שלו, עולם הדיסטנס. הזיז
בעדינות את היד שלי שהייתה מונחת בניחותא על מותניו, והעבירה
אל האזור שבנינו, האזור בו השמיכה הפרידה אותנו.

הוא היה עירום, אני הייתי לבושה לגמרי, הוא פרץ את הגבול בעודי
שומרת עליו ומנסה להחזירו למקום, אך לשווא. הגבול זז, חושף
בדרך מצבות וקברים ישנים בהם האבק הספיק להצטבר אך אתמול בבת
אחת נמחא כבהינף יד. אך הגבול קיים, קצת יותר רחוק, פחות מוגן,
אך עודנו שריר וקיים.

הנחתי עליו את ראשי, הוא התנגד אך לבסוף נכנע, מלמל משהו בקשר
להיותי רגשנית מידי, אני כמחאה על תגובתו הזלתי עליו דמעה.
תירצתי אותה כדמעת עייפות, אפילו עשיתי קול משכנע. אמרתי שאני
זזה, התחלתי להחליף בגדים, הרגשות התחלפו במקביל. קילפתי מעלי
את הבוקסר ששאלתי ממנו מספר שעות קודם לכן כשעוד הרגשתי שחם
לי, הגבול קפץ 100 מטר לכיוון מקומו הרגיל. לבשתי את מכנסיי -
עוד 50 מטר הוחזרו למקומם, המצבות הלכו והתרחקו.

הבחנתי בתזוזה בזוית העין, הוא סימן לי להתקרב אליו. התעלמתי.
לבסוף התיישבתי על קצה מיטתו, שאלתי בקול שליו וטבעי - מה
מאמי? הגבול כמעט הוחזר למקומו.

הוא פתח את ידיו -תביאי לי חיבוק- בהיתי בו, הוא הרים את
השמיכה מגלה את חזהו, ביטנו ועוד כמה קברים בדרך. הוא הזמין
אותי להצטרף, קפצתי מעל הגבול ישר לתוך הפוך והחיבוק החם.
הנחתי את ראשי על חזהו, כמעט כמו פעם, הדמעות זלגו לבד בלי
שליטה. הוא לא הבין לפשר הדמעות, הוא לא הבין שבאותו הרגע
הרשתי לעצמי פעם ראשונה מזה שנתיים לשבת על המצבה, לבכות,
להתאבל על הרגש שהוטמן באדמה טרם זמנו, על קיר הבטון שחוצץ
בנינו ותמיד יהיה שם, ועל העובדה שהגבול יוחזר לקדמותו מחר
בבוקר וכבר לא יהיה בנינו שמינית מהקרבה שיש עכשיו. כך נרדמתי
בתוך נחל הדמעות שנוצר על ג'ונגל החזה שלו. לבסוף קמתי, גם הוא
קם, ליווה אותי לדלת מתנדנד, נישק אותי לשלום במרווח שבין הלחי
לשפתיים, לא פה ולא שם, תמיד באמצע, תמיד מתנדנדים בין ידידות
לזוגיות, אהבה וסקס, חיבוקים וקרירות וכמובן הדיסטנס - המשתנה
הקבוע בחיינו.

תמיד יהיה גבול, מאחוריו תמיד ישכנו קברים והמצבות תמיד יזכירו
את מה שהיה ולא נועד להימשך.

לפעמים צריך לשמור מרחק מהגבול, לא להתפתות, לא להיכנע. להקים
גדרות נוספים בדרך, לחפור תעלות, אפילו לפזר כמה מוקשים - הכול
על מנת למנוע גישה לגבול.

וכך זה קרה, לפני שבוע מצאתי את עצמי שוב באותה תנוחה, באותה
הדירה, עם אותו הבחור שהבטחתי לעצמי שכבר לא אגיע איתו לכאלה
מצבים. המקום היה זהה ממבט ראשון כאילו כלום לא השתנה חוץ
מהספה שאני שברתי לו ועכשיו אחרי מספר חודשים הוא לבסוף החליף.
דגם גדול יותר, יפה יותר ובהחלט נקי יותר - בלי הכתמים שהותרנו
על הספה הקודמת. עוד מצבה שעדיף לסלק מהדרך על מנת לא למעוד.
לא,זה לא היה כמו פעם. דיברנו על שטויות ולא על הנושאים
המהותיים שעומדים ברומו של עולם, נושאים שרק אנחנו יכולנו לנתח
ולהתווכח עליהם שעות.

הגעתי אליו עם כאב בטן, התקשרתי מהדרך להודיע לו שיחפש לי כדור
נגד כאבים, הוא השיב שמיד יצא לחיפושים.כמובן שכבר ידעתי מראש
שהחיפוש הכי יסודי שהוא יערוך יהיה במעמקי האף שלו בתקווה
למצוא אוצרות אבודים. הגעתי אליו, הוא שכב מצונן על הספה
החדשה, מכוסה בשמיכת הטלוויזיה של אז. הרשתי לעצמי להצטרף
בטענה שכאבי הבטן הורגים אותי ומכיוון שלא הייתה לו המוסריות
לחפש כדור שיקל על מכאובי, כעת עליו להזיז את התחת השמן שלו על
מנת שאוכל לשכב בנוחות. הוא הגיב במבט מופתע ורק ציין בפני את
העובדה שהספה עלתה יותר ממה שאני מרוויחה בשנה, ולכן אם משהו
קורה לה - הפעם אני אצטרך להתמודד עם התוצאות. ניסיתי להסביר
לו שבעצם רק בזכותי הוא החליף את הספה המכוערת אבל הוא סירב
להקשיב והחל להתווכח איתי על מי יקום ויכין לשנינו תה. הטענה
שאני האורחת כלל לא עניינה אותו, והוא העדיף לשתף אותי באוצרות
שהוא מצא טרם הגעתי. כושר השכנוע שלו גרם לי ליפול מהספה בטענה
שעל הרצפה יהיה לי מספיק מקום להרגיש בנוח, ועוד דחיפה אחת
ואני אגלה שהדשא מתחת לבית שלו נורא רך ונעים. בשל היותי אדם
טוב ומתחשב בזולת החלטתי ברוב טובתי לקום ולהכין לנו תה. חזרתי
לסלון עם שתי כוסות תה והנחתי אותן על השולחן החדש - כמה דברים
השתנו, כמה דברים הוא החליף.

נדחקתי על מנת לזכות במעט מקום, הזכרתי לו שקפיצה אחת והספה
הולכת לבקר את הספה הישנה בחירייה, הוא השתכנע ועשה לי מקום.
רציתי שיתייחס אלי, שיספר לי דברים כמו פעם, שיצחק איתי, אך
הוא רק בהה בטלוויזיה, העדיף לברוח - כנראה שיש דברים שלא
משתנים.

הלכנו קצת מכות בצחוק, כמעט כמו פעם, אבל הפעם שנינו ידענו לא
לחצות את הגבול. גיליתי בטעות שיש לו זיקפה, היא לא ירדה כל
זמן שהייתי שם. אולי בגלל זה העדיף לבהות בטלוויזיה, לברוח גם
כשאין באמת לאן ללכת.

ביקשתי ממנו שיעשה איתי כפית, הוא צחק קצת מההפתעה, קצת מחוסר
היכולת שלו להגיב בשנינות לשאלתי, לבסוף הסכים. חיבקתי אותו
מאחורה בכפית לא צמודה מידי אבל גם לא רופפת, ככה באמצע לא לפה
ולא לשם למרות שבפנים ידעתי שלשם איתו אני כבר לא אגיע, את
הגבול הזה לא ניתן להזיז. אם יוסר הסכר העיר תיסחף בשיטפון,
לשנינו זה היה ברור, שנינו לא שיחקנו עם מים.

לחשתי לו שאם נדרג את הכפית שלנו בין 1 ל-10, לצערי הציון יגיע
ל-6 גג 7. הוא חייך, הסתובב, חיבק אותי ושאל מבעד לחיוך - ככה
יותר טוב?

מלמלתי מצוין, התחפרתי עם הראש בחזה שלו, נצמדתי אליו וחייכתי
חיוך אמיתי, לא משועשע, לא נבוך אלא אמיתי - אמיתי במלוא מובן
המילה. העברתי יד על החזה שלו נזהרת לא לגעת בפטמות - לא לשחק
עם הגבול. הוא נישק אותי קלות בראש מספר פעמים, מסניף את ריח
השמפו. וככה כששנינו שוכבים פנים מול פנים, היד שלי שנמצאת על
המותן שלו עושה סיבובים קטנים והיד שלו מלטפת לי את הגב. אצבע
אחת שלי החליקה מתחת לחולצה שלו, עושה סיבובים קטנים, בודקת את
השטח. כשהשטח הוגדר כבטוח אצבע נוספת הצטרפה ולאחריה עוד אחת
ועוד אחת עד שכל היד הייתה מתחת לחולצה, עושה סיבובים קטנים,
על שטח מצומצם שהגדירה לעצמה, רק בריבוע הזה הרשתה לעצמה
לשהות, רק את שטח העור הזה ליטפה בעדינות, באהבה, אך הגבול היה
ברור. היא לא בחנה את הגבולות, לא ניסתה לראות אל מעבר לגבול,
לרעות בשדות זרים ידעה כי לא טוב הדבר. הסתפקה בריבוע הקטן
והייתה מאושרת לחוש את חום גופו בין ידיה. גם הוא ליטף לי את
הגב, גם אצלו היה שטח קטן נקי ממוקשים אותו יכל ללטף מבלי
שנשקפה סכנה.

הרגשתי את הבליטה שלו נצמדת לבטן שלי, שאלתי בשיא הטבעיות בקול
קצת מנומנם - מאמי אתה קצת חרמן היום? הוא חייך, קצת מופתע,
קצת נבוך בעיקר משועשע - לא, סתם שמח לראות אותך.

כך נרדמנו, בחיוך, בחיבוק. לפני כן טרחתי לידע אותו שמדובר
במזלג ולא בכפית, ועל כן יש עליו להתאמן בכפיות כדי להגיע
לציון גבוה יותר בפעם הבאה. הוא חייך, לא אמר דבר, רק הצמיד
אותי אליו קצת יותר חזק.

כשעתיים לאחר מכן הוא קם בפתאומיות. מתוך שינה שמעתי אותו אומר
שהוא עובר לישון בחדר. לא הייתי בטוחה אם הוא הזמין אותי
להצטרף אליו, או להישאר לישון על הספה או שזה פשוט היה רמז
בשבילי ללכת. שאלתי אותו אם הוא מתכוון לנעול, בתגובה הוא מלמל
משהו לא ברור. הלכתי לשירותים, כשיצאתי יכולתי לראות אותו בחדר
השינה, שרוע על המיטה באלכסון, לא לפה ולא לשם.

אספתי את הדברים שלי, שמתי את כוסות התה בכיור, כיביתי את האור
ויצאתי. הדלת מאחורי נשארה לא נעולה במשך כל הלילה. בבוקר
ננעלה חזרה.

שיחת טלפון שהתרחשה באמצע הטיול עם הכלב. שיחת טלפון שארכה שעה
ו-19 דקות. שיחת טלפון לא עניינית ולא קלילה, לא תקועה או
מאולצת, לא בענייני עבודה או המלצה על דבר זה או אחר. אלא שיחה
של שעה ו-19 דקות על עניינים שברומו של עולם.



סיימתי לקרוא את הספר "ספוטניק אהובתי", בחרתי לקרוא אותו
בעיקר בשל הידיעה שהוא קרא אותו לפני כן ועל כן בוודאי מדובר
בספר איכותי. סיימתי את הספר ולא הבנתי את הסוף, חיפשתי אחר
המשמעות שמשום מה לא הצלחתי למצוא. לא הבנתי לאן הדובר מנסה
לקחת אותי, הלכתי אחריו בלי לדעת לאן, הרגשתי נגררת, כאילו
מישהו עומד מאחורי ודוחף, נושב לי רוח בגב על מנת להקל עלי,
אבל בעצם רק מגביר את תחושת הבלבול שלי.

התקשרתי, כדי שיסביר לי מה הקטע.

התקשרתי, כדי לשאול מתי הוא רוצה את הסרטים שלו חזרה.

התקשרתי כי יותר מכל השתוקקתי לדבר איתו.אין סיבה מיוחדת לדבר,
רק לשמוע את הקול שלו, את חיתוך הדיבור שלו- קצת כמו של ילד,
אבל לא ממש. יש בצורת הדיבור שלו משהו מיוחד, משהו מאוד סקסי,
לא חושני אבל מושך אותך לעולם שלו, גורר אותך בלי יכולת
להתנגד.



השיחה התחילה לא טוב, לא זורם - זה הביטוי. היו רעשים והוא היה
באמצע תליית כביסה, הבנתי שהשיחה הולכת להיות קצרה וממש לא
לעניין. פתאום הוא זרק הערה על איזו כתבה שקרא בעיתון העוסקת
במדען שטען בהתבסס על הוכחות מדעיות, ביולוגיות, פיזיולוגיות
ושאר מיני הירקות שאין מצב שאין כוח עליון שמניע אותנו, משלח
רוח נעימה בגבנו מפעם לפעם כדי להפנותנו לדרך הנכונה.

בנקודה הזאת זה התחיל - בדיוק כשהאוטו הלבן פנה בפניה שמאלה
לרחוב שאת שמו איני יודעת, והאישה עם התינוק הצווח עברה על
פני, הרגשתי שלשיחה הזו מגיע הכבוד הראוי, עצרתי את הטיול עם
הכלב והתיישבתי בתחתית גרם המדרגות.

דיברנו עמוק, דיברנו על דברים פילוסופים, העלנו מחשבות ודעות,
חלקן ישנות, חלקן טריות. אחדות צמחו תוך כדי השיחה, בעוד אחרות
נבלו בשקט. דיברנו על משמעות האושר, על אהבה והיותה תלויה
באושר או הפוך. דיברנו על הזדהות עם שימחה, עם עצב, עם כאב, אם
כדאי?!

דיברנו על מערכות יחסים (והתרחקנו מאיתנו), הסכמנו שהכול עניין
של תזמון (אבל אף פעם לא שלנו), דיברנו על רגשות (אף אחד
מאיתנו לא חשב אפילו להתקרב לגבול), דיברנו על כלום ובעצם על
כלום.



רק כשהסתיימה השיחה והמשכתי את הטיול, המוח שלי התאוורר מספיק
על מנת לספק לי נתון מעניין -

ביליתי כמעט שעה וחצי בשיחה עם אדם שנורא יקר לי, ברגע יחיד
מסוגו אודה ואגיד שאותו באמת אני אוהבת, בלשון הווה. אנחנו לא
בקשר, בשום סוג של קשר, רק נתקלים זה בזה לפעמים, לא יותר.

בשיחתנו לא דיברנו על שום דבר שקשור בנו, בעצם דיברנו על שום
דבר משמעותי ועם זאת מהותי ביותר. לא נגענו בשום עצב חשוף, לא
התקרבנו לחקור את הגבול, שנינו יודעים שהוא שם אין צורך להביט
בו מקרוב. אנחנו משחקים מין משחק, לא מדברים חודשים ואז נפגשים
ומתנהגים כאילו היינו בקשר חם וקרוב במשך כל התקופה. ולמחרת
הכול נמחק, הלוח ריק, מתחילים מאפס. אין נקודות זכות במשחק
הזה, רק זיכרונות ישנים, שאם מתרפקים עליהם יותר מידי הם
מתחילים לצרוב.

ברור לי שיש בנינו חיבה, אולי קצת יותר, אבל לא מספיק כדי
לגרום לנו להתקשר אחד לשני לשאול לשלומו - ואולי דווקא בגלל
זה. חומת לבנים מונחת בנינו, שנינו בנינו אותה. פה ושם ניתן
למצוא בחומה לבנה רופפת, לפעמים מנצלים את ההזדמנות כדי לעקור
אותה ממקומה, לפתוח פתח זעיר. אצבע מושטת אל מעבר לפתח, בודקת
את הסביבה בהימצא הסביבה בטוחה למדי אצבע נוספת מושטת דרך
הפתח, לא מנסה להגיע רחוק מידי, אין ציפייה רק אושר רגעי. נוצר
מגע, זיכרון ישן מתחיל לחלחל בצינור הזמן, מעלה איתו תחושות
ישנות - בום! הפתח נסגר, לבנה חדשה חוסמת אותו, המגע ניתק.

כל יום נוספת לבנה נוספת לחומה, כל יום נוצר פתח חדש. כל יום
הוא הזדמנות חדשה לשינוי.

גבולות נועדו כדי לשמור על מסגרת מסוימת, פיסת שטח מוגן, שקט,
שליו.

נשאלת השאלה האם מטרתה של הגדר למנוע מאחרים להיכנס פנימה או
שמא למנוע ממי שבפנים לצאת החוצה?