פניה היו מכוסות על פי רוב בכתמי פריחה אדמדמים. עורה לא יכול
היה לשאת, גם מסיבות נפשיות, את אוויר העיר.
מדי בוקר, בשעה שציפתה ערה לצלצול השעון המקיץ, הייתה שקועה
ברחמים עצמיים ומגע השמיכה על עורה החשוף היה מטריד אותה. היא
אהבה להתנגד לרצון שלה להשליך את השמיכה מעליה ולהרגיש משום
כך, חזקה. כך הייתה מבלה מדי בוקר שעה קלה, מודעת יתר על המידה
לאי אלו פרטים ספציפיים וחסרי חשיבות בעליבותם.
ברגע הישמע צפצוף השעון הייתה מסיטה מעליה את השמיכה, לא מהר
מדי, ומתחילה בהכנות לקראת צאתה מן הבית. תחילה הייתה ניגשת
למטבחון הקטנטן ומפעילה את הקומקום שהיה מלא כבר בכמות המים
הרצויה. לאחר מכן הייתה ניגשת לפינת חדר השינה ופושטת את בגדי
הלילה שלה, מסדרת אותם בקפידה על המיטה ועומדת דקה או שתיים,
עירומה לגמרי אל מול המראה וסוקרת באיטיות את גופה היפה
להפליא, מלטפת בידה את עור בטנה שאין בו פגם. מנקודה זו בזמן
ועד הרגע בו היא תצא מביתה, הייתה מתחילה לרוקן אט אט את
תודעתה עד יישאר שם המהום חרישי ומונוטוני של מה שהיו לפנים
צלילי מחשבותיה. היא לא הייתה משתהה ארוכות בחדר הרחצה. שטיפה
מהירה של פניה, סירוק מנוסה ויעיל של שיערה, השתנה ממושכת
משולבת בהברשת שיניים קדחתנית, ניגוב, שטיפת פה, ניגוב ידיים
והחוצה!
בשבתה ליד שולחן העץ הקטן שברשותה הייתה לוגמת ממושכות מספל
התה שהספיק להתקרר מעט. היא הייתה חושבת מספר לא גדול של
מחשבות ערוכות מראש כדי שלא להפריע לשלוות תודעתה המתהווה
ומכרסמת צנים מרוח בגבינה. משהייתה מסיימת ומניחה את הכלים
בכיור, הייתה בודקת שלא שכחה דבר, מוציאה את המפתח שהיה תקוע
חלקית בדלת הכניסה מאיזושהי סיבה, יוצאת, וחיה. כמדי יום
ביומו.