גשם. אני עומדת ברחוב סואן, לא יותר מדי מאוחר בלילה, אמצע תל
אביב. מסתכלת על הקו שבו נפגשים הכביש והשמיים השחורים, אין
כוכבים בת"א. ממתינה לפג'ו כחולה, ממתינה למאיה.
הנה, ממש עוד רגע היא תבוא. תחנה בצד הדרך, בדיוק איפה שאסור,
תעטוף אותי באיזה סווטשירט שהיא הביאה מהבית שלה, בשבילי.
אחר כך נלך קצת ברחוב, נפטפט וניכנס לאיזה בר. אני אתיישב על
הכיסא הגבוה, אוריד את הסווטשירט ואציע לה סיגריה. היא תגיד
"לא תודה, אני בגמילה", ואח"כ תשנורר ממני שאכטות.
נדבר קצת על הא ועל דא, ועל איך היה בעבודה, וכל הבחורים
יתחילו איתה - כי היא כל כך יפה. אני אסתכל עליה, איך היא
מזיזה את השיער בעדינות, מחייכת חיוך מושלם, משפילה את המבט
בדיוק בשניה הנכונה, אלקט כל פרט. נשתה קצת אלכוהול, אבל לא
יותר מדי, בשביל שהיא תוכל לנהוג בדרך חזרה.
כשיימאס לה כבר מכל הבחורים, נרקוד קצת ונעשה לכולם הצגות.
אולי הפעם גם ממני יבקשו מספר, זה קורה מדי פעם.
כשיתחלף התאריך, נלך לשבת על ספסל באיזה פארק. היא תשים את
הראש הבלונדיני שלה על הברכיים שלי ותספר לי על בנים.
אני אקשיב לה, כמו תמיד, וגם אתן עצה או שתיים. אולי היא תזיל
דמעה, אולי היא סתם תדבר שטויות מהבירה. אבל אני בכל זאת
אקשיב, ואלטף לה את הראש הבלונדיני שלה.
אחרי 3 דקות היא תשאל אותי מה נשמע, ותרים אלי עיניים.
אני אספר לה על ההוא, ועליו, על כל מה שלא הספקתי לספר לה בפעם
שעברה, וגם על כל מה שהשתנה.
היא תתיישב, ותסתכל לי בעיניים, מדי פעם היא תעיר הערות ותיתן
איזו עצה. היא תהיה ממש קרובה ואני אהיה... קצת משותקת.
בסוף תבוא, כמו תמיד, הפרידה. שתינו נתחבק ונסכים ש"חייבים
לעשות את זה שוב בקרוב", אפילו נבטיח - למרות שנדע שגם הפעם -
יהיה בלתי אפשרי לקיים.
היא תגיד שאני הבנאדם הכי קרוב אליה בעולם ואני אחייך, ואגיד
תודה. הזדהות שקטה.
אח"כ היא תיכנס לפג'ו הכחולה ו... ממש לפני שהיא תתניע, אני,
אני אגיד לה שאני אוהבת אותה... עכשיו יהיה תורה לחייך.
הגשם קצת נחלש, הנה, היא באה ממש עוד שניה... הפג'ו הכחולה.