את רוצה שאני אספר לך על מוות כשאת בעצם אינך בחיים עוד לפני
שהתחלת אותם בכלל?
נשמע לך מוזר שאני פונה אליך בשעה חמש בבוקר? ובכן, לי כלום
כבר לא מוזר, לא האדמומית הקבועה בטבעיות שמלווה את האישון
הנקי (כבר שבוע וחצי, לא בזכותך, תודה רבה באמת) מאדמומיות
ממוחזרת בחוסר טבעיות, לא, זה לא מוזר.
יודעת מה לא מוזר גם כן? אני לא באמת ישן, אני חושב שמילדותי
אני לא באמת ישן, אלא רק עוצם עיניים בחוסר מנוחה וכדי להפיג
את השעמום מעצמי מקשט את העין בקורי יקיצה שמתחלפת בשינה וחוזר
חלילה עד שהמעגל הזה משתלט על חיי כי אני נותן לו.
מעגלים נוטים להיפתח ולא להסגר בחיים הלא חיים האלה, אבל את
הרי יודעת את זה, את היא זו שמכתיבה את הקצב ומשחררת לי קצת
מרווח בינות האגרופים הקמוצים בהם את מכה בי ללא רחם השכם
וערב.
נפש, אוי נפש.
אני לא חושב שאת שלי או של כל אחד אחר, הרי לכל אחד יש אחת כזו
(כך נטען לא פעם לפני שהתעצבת ויטען לא פעם אחרי שתימוגי) ורק
אצלי היא בוששה, או לפחות כך אני מרגיש.
אני מרגיש הרבה דברים לאחרונה, למעשה מדי יום ביומו התחושות
משתנות ומתקטבות להן, מתבצרות בקצוות בלתי נראים ומסרבות למוש
ממקומן, חרף כל מאמצי וחרף ניסיונותיי להזיז קצת כדי שגם
להיגיון יהיה מקום, ואיפה ההיגיון בארבעים כמוסות ציאניד
מוסווה במרשם שחלקתי בלי סוד עם גופי תקופה כה ממושכת עד
שפרצתי אותך כנערת ליווי המתפרנסת מסודותיה בפני זרים?
כן, אני לא מתבייש להגיד לך בפנים, עמוק בפנים שהפכתי אותך
ברבות השנים ממבצר מבוצר לזונה פסוקת רגליים, מרובת מילים
אלומות שזועקות חרש לאוזניים מוטות עד שמטו ליפול.
כן, את צודקת נפש, אני אכן מתחבא מאחורי מלים גבוהות יותר
מפסגות אליהן אגיע גם במאניה החריפה ביותר ומתהומות העמוקים
ביותר אליהן סביר שעוד אפול (כשתינתן ההזדמנות).
כן, את צודקת, שוב אני מתחבא מאחורי כותרות שרופאים מומחים
התמחו מחצית מחייהם בניסיונות יהירים להבין אותך ולמעשה יבזבזו
מחצית נוספת בלהיכשל כשהדבר היחידי שהם צריכים לעשות כדי לפענח
אותך הוא להתעלם מהרציונל שדחפו להם באותיות מדודות במדריכים
מאוסים כל אותם שנים. תתחברו, תתחברו לילד הפנימי שלכם אני
מנסה להגיד להם דרך העיניים הדומעות וכל מה שבא לי להגיד להם
הוא שיתחברו לי מאחור כפי שאמרה לי אחת שמתמחה בשיער לא פעם,
ובשיער אין נפש בטח תלעגו לפני שתלכו לישון לצד יקיריכם ממש
לפני שבדקתם את החשבון המנופח שכספומט משומש ירק לעברכם בבוז
בלתי נראה.
נכון, אני מבולבל, לא קוהרנטי והקוגניציה שלי מעוותת יותר
מהתפיסה הפסימית התמידית שלי ולי עדיין לא נמאס מלעז כי העברית
לא יפה דיה כדי שאתחשבן עם עצמי בעזרתה, "אל תדאג" אני רוצה
להגיד לעצמי, גם זה יבוא כשתשלים שאין לך עוד אחרת, נפש אחרת
בשפה אחרת, כך היה קל יותר אני רוצה להאמין והאמונה נטשה אותי
עוד בטרם קיבעה בי את ביתה.

את בטח שואלת על מה אני מתפלמס כבר במשך עמוד שלם ולמה קראתי
לו "מוות", אני מקווה למצוא את התשובה הזו יחד איתך, אז בואי
נמשיך ותפסיקי להתרונן טוב? תפסיקי לשאול, לחפור, לנבור, לדוש,
תפסיקי כבר לחוש! צעקתי עכשיו אלם ברקע הלבן המרצד בעצבות.
חבל שאי אפשר הפוך.
מה הפוך? אסביר בפשטות, זה לא יקרה הרבה אני מבטיח, אז תשתדלי
לא להתבלבל, הפוך = דפים שחורים ואותיות קידוש (לבנה, בטח
לבנה, כל מילה היא גם לבנה שנופלת מגבוה כדי להזכיר לי לאן לא
אגיע כנראה לעולם) שהקשר היחידי שלהן לקודש מסתכם בקולות
השבורים שיבכו במונוטוניות במשך שבעה ימים על אדם שאיש לא טרח
להכיר.

"חוצפן, בטח שטרחו להכיר אותך אבל אתה לא אפשרת מעולם, קשקשן
בלתי נלאה אתה וגם תוסיף אנוכי לשלל הטענות שיש לי לגבייך."
הופה... יקומו המלפפונים ויכו את הגנן אני אטיח לעברך, ברבע
חיוך שמנסה להתגנב מפעם לפעם לזווית הפה שלי ואני עדיין מנסה
להבין מהיכן הגיע הפצעון האדום הקטן והבלתי נראה שמלווה את
השפה התחתונה שלי כבר מס' שנים ולא טרחתי להכיר בקיומו עד
לאחרונה.
מה זה קשור למוות?
את מנסה לאפס אותי, אולי בתרתי משמע ואולי באופנים רבים יותר
מכפי שאנסה להבין וחבל שהחיים הם מבחן הבעה אחד גדול וכמעט
כולם טורחים להתמקד דווקא בהבעת הפנים.
שימי לב שכבר עמוד וחצי של התחמקויות מאחורינו וסביר שאף יותר
עוד לפנינו.
"זו לא חוכמה" תתריסי לעברי, הרי שכללת את עצמך לדרגת אמן
בהתחמקויות, חבל שלא הלכת להיות טייס קרב בצבא ובחרת לנסות
להירצח שם.
בום לפנים, זו השיטה שלך? להכות אותי כשאני לא מוכן?
בעצם למה אני כותב את המסמך הזה, כדי להתחמק מאמיתות ולהתמקד
בשקרים, וזו לא שאלה אלא עובדה.
אין דבר קשה יותר מהכחדת הרגלים, תשאלי את הסמים שמדפקים על
שעריי ומנסים לפרוץ חזרה לתודעה הלא מודעת שלי מבוקר ועד ערב,
בינתיים אני מנצח בקרב ומפסיד במלחמה, תקראי לזה פירוס ואני
אקרא לזה דרך חיים ולשמות אין ערך כשבאים להתעסק באויב הנצחי
שלך, מוות.

שלום מוות, מהיכן התגנבת ולמה אתה כל כך סימטרי? למה חייב
להיות לך סוף עוד לפני שבעצם הייתה לך התחלה ולמה לבשת צורה של
כדור בפעם האחרונה שביקרת אותי?
אל תענה, תרבוץ על משכנך כפי שעשית מהיום שהתוודענו לראשונה,
תמשיך למשול ביד רמה על מלכותך ואל תרשה לי להפר את שלוותך.
אבל תרשה לי רק קצת להתלונן, רק קובלנה מפה וטרוניה משם, אל
תענה אבל תפקח עיניים כדי שאדע שאתה מאזין כפי שעשית מאז
ומעולם.

עיניך פקוחות והינך חסר מנוחה, למעשה מעולם לא הלכת לישון

מפעם לפעם אירה אמיתות ואסמן אותן כדי שאוכל לסנן את הזבל
מהאשפה ואשאר רק עם החרא, אני מניח שאתה מאשר, נכון?

עוד ברחם שלך אימא, הקפת אותי במוות, הרי בחרת לי שם של מת
בטרם נולדתי, אז אל תצפי שבאמת אחיה. אח"כ טרחת להמית אותי
(וגם את עצמך) כשהגחתי מהבטן (תלטפי את הצלקת שנפרמה שלוש
פעמים, עכשיו זה הזמן לכך) עוד בטרם הספקתי לילל, וקינחת בהמתת
חסד אקטיבית שעודנה מתמשכת.

אילו רק היית נותנת לי להמית את עצמי סביר שהייתי עושה עבודה
טובה יותר

וחלילה לך לא לקרוא בין השורות הצרות שנתתי לך כבר 24 שנים,
ואני לא רוצה לצרוח את זה כבשגרה, תסתפקי בבקשה הזו, אולי
האחרונה.
אימא, מספיקה לי פסקה כדי למצות אותך אך כל מילה היא אסופת
שנים רקובה, עולם ומלואו של צער ושירי קינה אל ועל עצמי, אז אל
תתבאסי שלא האבסתי אותך מלים, הרי גם כך אין להן חשיבות
בעיניך.

נולדתי עם עיניים כחולות וירוקות וצהובות וגוונים של טורקיז
וכל הקשת המופלאה הזו נחה על אישונים לבנים, מתתי בדמי ימי עם
אותה הקשת אבל על רקע אדום, ואני תמיד טענתי שאדום זה גם חיים,
תמיד כיף להשלות את עצמך מפעם לפעם, כדי שהטעם המר לא ידבק
ללשון, ואל תשכחי שאני בכלל אוהב חריף.

אנשים לא טורחים להתעמק בפנים כשהם נתקלים בעיניים "יפות" לפי
הגדרות מלוכלכות, ולך תסביר להם שאין יפה ואין מכוער ושכל שיטת
השיום שלהם מוטעית מיסודה, צריך לנסות לראות לעומק ולגלות את
הרבדים שהחלונות הללו מאפשרים, אבל אצלי תמיד טרחו רק בשכבה
החיצונית, במעטה ההגנה שהגוף הגרום הזה (היום גרום הוא עובדה
כשבעבר הייתה זו שאיפה לא ממומשת) עטה על עצמו בהמשכיות עוד
מימי סבא רבא. מעניין אם גם אצלם העיניים לא אפשרו לאחרים
לחדור כי הם היו עסוקים בקומפלמנטים חלולים?
ואני אומר, תחללו, הרשות נתונה והדרך ללב סלולה, חבל שאתם
תקועים על פרצוף יפה שמחביא כיעור אולטימטיבי מאחוריו, אולי אז
הייתם רואים את הבבואה שנשקפת אלי מדי יום דרך המראה.
אולי אז הייתם מניחים לי לנפשי (השתמשתי בשורש שלך לשווא,
תסלחי לי כמובן) ונותנים לי להתבוסס במחשבות השווא שלי בגפי,
גלמוד כפי שנולדתי וגלמוד כפי שאמות.
הנה הטיתי עוד שורש של מילה שזוכה להתעלמות גורפת מתחילת הטקסט
המבולבל הזה, אבל עוד נגיע לשם. כולם מגיעים לשם בסופו של דבר,
חבל שאני הגעתי לשם עוד בהתחלה.
אז נסכם תלונה ונגישה מסודר : חבל שנולדתי יפה ומשכתי תשומת לב
מזויפת למסיכה שלא אני עטיתי, חבל שלא טרחו בי מעבר אף פעם ולא
הבינו שיופי חיצוני הוא אויבו המר של אופי מכוער.

"איך אתה יכול להגיד על עצמך שיש לך אופי מכוער?" את בטח מכירה
יותר מדי אנשים שהשתכנעו מסיבות ידועות רק להם שיש בי טוב יותר
מרע ויפה יותר ממכוער (חלילה לי מלהתעסק עכשיו בחיצוניות,
החלפנו תלונה, תישארי מפוקסת).
אני יכול להגיד הכול ולכתוב כלום, הדף הלבן סופג הכול בטרם
מקיא החוצה לעיניים פעורות, וסמכי עלי, עיניים יפערו כשיקראו,
כאילו קראו לראשונה עלי ואולי אם יתמזל מזלם יצליחו גם לקרוא
לראשונה בי.
בעצם, מזלם לא יתמזל, הלוואי והייתי יודע להגיד בדיוק את ההפך,
ביש מזלם יבוש? לא נשמע הגיוני ואין כבר הגיון מזמן.
נכון, נגעתי בכול אחד מהם, בצורה המיוחדת לי, טבעתי חותמי
באנשים כאילו היו צאן ואני רועם ומחשבות הגדלות לא עזבוני
מעולם. מה רע בלחשוב שאתה מעל כולם? תשאלי את הפסיכיאטרים
והקבני"ם והפסיכולוגים והעו"סקים ושאר הקיצורים שנתנו לתפקידים
לא ממומשים שלא יזכו להגשים אף פעם, הרי בינינו יקירה, מי באמת
מסוגל לפצח אותך?
הנה התלונה שלי לאחר קשקשת בלתי נגמרת : למה לא נוגעים בי ורק
אני מצליח לגעת?
חכי חכי ממזרה, שלא תחשבי שלא אתעסק גם במישור הפיזי, גם שם יש
לי תלונות למכביר.
אז הבנת כנראה עד עכשיו שאני סוג של ממבראנה שומנית במיוחד
והתא שמתעטף באותיות יודע רק לגעת וגווע מדי יום וליל, נכחד עם
כל שניה שלא תחזור ואף נפש חיה או מתה לא הצליחה לחדור.
ביג דיל, את זה גם תינוק שזה עתה נולד יכול להבין בלי באמת
לראות.

אולי כל הטקסט הזה נועד להחמיא לי?

אני מפנה מקום למחשבות השווא שלי ומעלים אותן בטרם אצטרך
להתעמק, ואת תמשיכי לסלוח לי כמובן, דרך קבע, אבודה ומבולבלת,
אבל קבועה.
למה בשם כל הירחים בשמיים שכחתי איך מזיינים שם למטה ונטיתי
להתמקד באיך מזיינים שם למעלה?
תצביעי לי על אדם אחד שוויתר על מין מתוך בחירה ואלביש אותו
כותנות משוגעים עוד בטרם אצבעך תחזור לקמיצותה.
אני וויתרתי, לא מצאתי טעם בלענג את הגוף הזה שלובש אותי לפחות
במידה אחת גדולה מדי, לא מצאתי יותר טעם בשפיכה בדיוק בכמות
הנכונה, הרי גם כך זה לא מעניין אף אחת ואף אחד וכל אחד
מה"אפים" הללו רק מעוניין לעצום עיניים אחרי שהגוף הותש, ואני
תמיד נותרתי ויותר מחצי תאוותי עדיין בידי ורגליי וכלי משחיתי,
אך יותר מכל לא סופקתי שם למעלה, ודווקא שם בפסגת ההר הגמלוני
שעד לפני רגע גהר ולא כהר (תמיד יש מקום לחריזה בל נשכח) דווקא
בפסגות הנשכחות הללו תמיד חיפשתי את הנפש שתכבוש ותותיר אותי
עירום ועריה.
רציתי להתפתל ולהתכרבל כמו כל בנאדם אבל בצורה קצת שונה ותמיד
סיימתי עם חצי נמק על היד הלא נכונה. מה אני אומר בעצם? בואי
נפשט ברשותך (והיא תמיד נתונה) : אני לא מזיין כי אני לא
מתעניין, ועכשיו כשהרעב המיני סוף כל סוף שב אני חושש ששכחתי
איך עושים זאת נכונה, לפחות כדי שצד אחד יוכל לעצום עין בסיפוק
לפני שהעין שלי חוזרת למנוחה זמנית, מפגש ריסים עם שקיות בלתי
נגמרות ובעצם, אף פעם איש לא יבין.

עדיין לא נמאס לי להתלונן מכיוון שכשאסיים אצטרך להתעמת ומעולם
לא הייתי חזק בעימותים, וזה לא שקר את שומעת ?! לנצח אחרים
בטרם פתחת את הפה לא נקרא להתעמת, זה סתם ויכוח לשם תוכחה,
המלחמה שלי תמיד הייתה עם עצמי, לפחות את זה הבנתי בטרם, בטרם
מה? בטרם אמות?
הנה שוב הטיתי שורש שניטע בי עוד לפני שנולדתי בכלל, והנה שוב
אני מעביר נושא בחצי אלגנטיות.

איפה התבונה ולאן היא נעלמה? שמא מעולם לא הייתה בר קיימא?
מדוע אנשים מתמכרים לשטויות שהם בעצמם החדירו למוח הבלתי מפותח
שלהם, ולמה כל זה נוגע לי בכלל? אולי זה נוגע לי כי זה לא נוגע
בי, אני חושב שזה משפט חכם אבל שכחתי לתייג אותו ככזה ולבטח
ישכח כשהמסמך הזה ישמר כדי להעלם בתיקיות בתוך תיקיות בתוך
מסמכים בתוך שולחן עבודה בלתי נגמרת.
אני רוצה לקרוא יותר, למעשה אני רוצה לקרוא הכול בלי להתעייף
ובלי לזייף, לקרוא כל אנתולוגיה, כל מקבץ, כל ספר, כל אסופת
מאמרים, כל קובץ מילים, כל אות. אין זמן לזה אני צריך לשכנע את
עצמי בחוסר אמונה למלים שאני פולט (כמובן שמוקדם מדי, זה סוג
של סממן אצלי).
אני רוצה להבין הכול מחד אך לדעת שבורות היא ברכה מאידך ולך
תסביר את עצמך באבסטרקטית לקוביסט שלא ידע אחרת.

אנשים רוצים להרגיש טוב, זו המסקנה היחידה שהגעתי אליה ממרום
אפס שנותיי, וכדי לעשות כן הם נדרשים לדעת כמה שפחות, ורק אני
מנסה לפעמים למרוד והתוצאה ניכרת בי מדי ליל, כשאני מנסה לנצח
את הכרית והציפית וממשיך להיכשל בענק. זו טעות לא להפסיק
לחשוב, אבל לפחות אני טועה במודע.
אז על מה אני מתלונן עכשיו? אני מתלונן כנראה על שאני יודע
שעלי להתלונן, המודעות היא קללה.

תקשיבי נפש, אמנם את מיוסרת ומיוגעת אבל תישארי איתי עוד קצת
בטרם תחזרי להעלם עמוק בפנים, תני לי להמשיך לדבר אותך ואליך
עוד קצת בטרם המסך יכבה וההצגה הכי טובה בעיר תרד בפעם
האחרונה. הסכת מוות וחדל שאגתך אך לרגע, גם תורך יגיע.

את מכירה את הרטיבות הזה שמלווה פיהוק דרך קבע? אני חושב
שבלבלתי אותה עם דמעות לא פעם, ואם לא בלבלתי אז בטוח שרקחתי
אותה במידה השגויה עם הקוקטייל הזה שאני מגיש לעצמי מפעם לפעם,
הנה שוב אני מגיש משקה לא עשוי במידה הנכונה, פעמים מתוק מדי
ופעמים חמוץ, אבל תמיד דלוח.

מתי אתמקד בדיכאון ואיירט אותו כטייס מנוסה

תמיד חשבתי על עצמי דווקא בתור מלח, יורד ים מנוסה שבהינתן
ההזדמנות יפליג במימיו הגועשים של כחול בלתי נגמר, אבל לטייסים
שמורה הילה בלתי מוסברת ושנינו יודעים שהם בסה"כ מכונות
משומנות שהדבר האחרון שמותר להם הוא לחשוב, כי למי יש זמן
לחשוב כשצריך לבצע פקודה בדיוק אולטימטיבי כשכלי דומם במשקל
מיליוני דולרים מתנייע לך בזעם מתחת לרגליים ומעל האדמה?
מצאתי קישור לתלונה הבאה, יופי לי.

למה הכול מושתת על כסף ומדוע אדם לא יצרני שלא מסוגל לראות
פלוס ליד המספרים שפלט הנייר יורק עליו אינו נחשב בחברה
הקלוקלת הזו כפרודקטיבי? ולמה בעצם אנחנו נמדדים במספרים במקום
בתכונות ומעשים טובים? הרי חכמינו עלו על הטריק לפני שנים רבות
ומי אם לא אנחנו תייגנו אותם כ"חכמינו", אז למה אנחנו ממשיכים
להתעלם?

למה אני רוצה להעלם?

אני לא עובד, לא עובד במישור המקובל כוונתי, לא עומד על
הרגליים במשך מספר קבוע של שעות במשך מספר קבוע של ימים במשך
מספר קבוע של שנים, אבל אני כן עובד (בעיקר על עצמי) ואפילו
קשה, תנסו אתם לחשוב מיקיצה ליקיצה ותבינו למה אין לי זמן
לישון.
אבל אני רוצה לעבוד במובן הנורמטיבי של המילה, להיות חלק מהעדר
שאתם קוראים לו חברה, פרדוקסאלי משהו אני חייב לציין ובעצם,
לאיזה מטבע אין שני צדדים?

מטבעות נוכלים, זו התשובה הנכונה.
את בטח לא מבינה כפי שלא הבנת כלום ועודך מנסה לא להבין,
מטבעות נוכלים זו התשובה. כאלו שצד אחד מוטבע משני צדדיו של
גוש מתכת שפעם הייתה לו חשיבות בטרם הפך לנייר שאיבד מערכו
למספרים וירטואלים שהפכו לאופציות שהעשירו אחרים על גבי כל
אותם השנים, עוד משחר וסביר שעד חשיכה.
למה אני מספר לך על המטבעות הללו? כי גם אני חטאתי בחטא הנורא
מכול, גם אני רימיתי ולמה שבכלל אחשוב אחרת? הרי תמיד נתתי שני
צדדים שהם למעשה אותו צד זהה, מעולם לא חשבתי שאיש יבין באמת
ואם זו לא יהירות אז מהי יהירות?

אל תעני, גם כך לא באמת אקשיב ואתרכז בבליל השקרים שאני מערבב
פה נמרצות כבר שעה וחצי (כמעט רצוף שאני כותב, הישג נאה עבורי,
אחרי כל כך הרבה זמן שחדלתי מלכתוב), תמיד התרכזתי במישור הפשט
אבל מרכזתי את עצמי במישור אחר, ובעצם אף פעם לא ידעתי מישור,
רק גיא ועמק ואתנחתות של אוויר פסגות מזויף, כזה שמערפל את
שיקול הדעת ואני כמעט איבדתי עצמי לדעת רק לפני מס' ימים.
בל נשכח שזמן הוא כזה מכוח הגדרתו ככזה ובעצם יש לנו יום אחד
איתו התחלנו ולילה אחד בו נסיים ובלב שלם יכולנו להגדיר מספרים
שונים באמצע ולשיים אחרת מ"יממה".

אני חושב שאיבדתי עצמי בטרם באמת מצאתי

ושימי לב שאף מילה משמעותית על מוות, אמן התחמקויות אני מזכיר
לעצמי כאילו כדי לנסות לשכנע לגעת בנושא איתו שאפתי להתחיל
(כשלמעשה אני מתגעגע לשאוף חומרים מרעילים ומסתפק בחומרים
מסרטנים בלי סוף ואת ההתחלה אני משתדל כל הזמן לשכוח).
עדיין לא נגעתי בך הא? קשוחה הינך נפשי, כמובן ששנינו יודעים
שרק למראית עין ואת רכרוכית יותר מהמנה הקבועה המוגשת ליד הדג
המלוח בימי חג שהם כמובן הימים הבודדים ביותר בשנה, למרות
שמסביבך כל המשפחה.
לדבר על המשפחה זה מותר? להתלונן על בשר מבשרך זו הרי שגרה, אך
בד בבד להגן עליו בחירוף נפש זו מצווה, לא?
אני חושב שהשלמתי עם העובדה שזו המשפחה שלי, לטוב ולרע (שהם גם
כך מושגים חסרי בסיס אלא אקסיומות שקיבלנו על עצמנו בלי יכולת
לשאול), אני חושב שאני גם אוהב אותם עד כמה שאהבה היא המילה
הנכונה.

מוות

הוא מקיש בי מכל עבר, אם במחלות ואם בתאונות ואם במחשבות ואם,
אם רק ארצה מספיק אשכנע את הגוף לשבות לעד בלילה בלי שאצטרך
לנסות לקלקל?
הגיע כנראה הזמן מכיוון שהמנפיסט הזה רחוק שנות אור מלהיות
מפואר.
זעקתי לעזרה לפני כך וכך זמן (ובכוונה לא אומר ימים מכיוון שגם
כך חי ומת מחדש רק בלילות), חלילה לך מלהשלות עצמך, לא ניסיתי
למות מכיוון שאם הייתי מנסה סביר יותר מלהניח שגם הייתי מצליח
לראשונה בחיי להשיג משהו ממשהו.
אז הסתפקתי באזהרה ראשונה ואחרונה, הזהרתי אתכם, הזהרתי את
עצמי ובעיקר ניסיתי להעיר אותך משנתך כדי שתראי.
עכשיו אני כותב את המסמך המשעמם וחסר החשיבות הזה ומגיע לנקודה
איתה רציתי להתחיל, הגיע הזמן תלעגי, אני מרשה לך, הרי אני
לועג לעצמי כול הזמן.
אני מתחרט על הדלת הפתוחה שהשארתי בזמן שגמעתי גלולות עם בקבוק
של ג'וני, אני מתחרט על שהרמתי את עצמי בניגוד לרצוני האמיתי
מהכיסא והשלכתי חפיסות ריקות כדי שינסו להציל.
נכון נפשי, את קוראת היטב, אני מתחרט על זה שיש בכוחי לכתוב את
המסמך הזה, הייתי מעדיף לכתוב אותו לפני מותי ולא אחריו.
"אבל אתה לא מת, לא במישור הפיזי לפחות" אמרת כלום ואמרת הכול
במשפט אחד.
במישור הפיזי לפחות אבל בנפשי אני מת עוד בטרם באמת חייתי,
ובקרוב, כנראה קרוב יותר מכפי שאחרים מאמינים אמות בשני
המישורים ואצליח לאחדם לאחד.

את יודעת שאראה את המסמך הזה לפני שאעלם ויש מי שיזכר בו גם
אחריו? אני לא מתכוון להתחבא מאחורי המלים הנבובות שלי עוד זמן
רב, בקרוב אתן לכל אחד לגעת, להתפלש בבוץ, למשוך ולקרוע, לקרוא
ולנבור ואז אדע שאין בי עוד עצמי ושהנני נחלת הכלל באמת ולא רק
כי כך אני אומר, ואז יקירה ארשה לכל אחד לזיין אותך כאילו אין
מחר, לא אשאיר אותך רק לעצמי, לא אגע בכפפות משי בפחד שתישברי.
זר ומוכר ישחקו איתך כאילו היית צעצוע משומש ולא אטרח בך יותר,
לא אקרא לך בנבכי נבכיי נפשי הממוכנת, לא אמרק אותך כל פעם
מחדש כשקצת תתלכלכי, ואז אולי תעריכי, לבטח את הלקח תפנימי,
סביר שמחדש תתחפרי בשוחות שהפגזות חוזרות ונישנות חרכו בך
במלחמה הבלתי פוסקת הזו.
ולא
לא אתן לך עוד להימנע מאורו של יום ולהתאוורר בצינתו של ליל,
לא אאפשר לך לשמור על פרטיותך, ואף אגזוז ציפורניך בכדי שלא
יהיה לך במה להיתלות.
ורק להזכיר לך זונה קטנה שלי, אני הסרסור שלך ולא להפך,
ועדיין...
אף מילה אחת אמיתית על מוות

אוי נפשי, השעה כבר שבע בבוקר, תמותי כבר כדי שאוכל ללכת
לישון