היום דברתי עם איזו מישהי, דווקא נחמדה, אבל לא ידעתי מה לעשות
אתה, מה היא רוצה, מה אני רוצה. זה מחזיר אותי לסיפור המטבח,
צחקנו על שטויות. אני הורס לעצמי את החיים לאט. זה היה כמו
הלילה שאחרי הסנוקר. באו שתי ילדות, חברות של חברים שלי, ונשקו
אותנו. הייתי בעננים וחשבתי איך אני הורס לעצמי את החיים...
למה אני לא כמו כולם? נעלב מכלום, רכושני, קמצן, אני! למה אין
לי מוזה אף פעם כשאני מנסה לכתוב מחזמר דביק, אבל כשאני פולט
את הזבאללה של החיים שלי (ויש הרבה) זה יוצא בשצף?
זה הסיפור השני שלי, את הראשון עוד לא אישרו לי...
בטח אתם לא תאהבו אותו...
זה לא שאני לא מקווה שיש אנשים ליד המחשב שמתפעלים מהיצירות
שלי, אני מקווה, רק אני יודע שזה זבל...
עם הכרס שלי והשערת בגב אני מקווה להמשיך לחיות, להשיג עבודה,
משפחה, ילדים. שלא יהיו כמוני, רק לא כמוני. אני מת להמשיך
לכתוב אבל משהו חוסם אותי, לא יודע למה...
תחכו לסיפור הבא?
לא. אתם תלכו להנות מהחיים, לשתות, להשתכר, להזדיין.
אני בינתיים פה...