בניסיון להבין את עצמי אני שומעת את כל הדיסקים שאין להם יותר
משמעות. אלה שאני יודעת מה יהיה השיר הבא בלי להסתכל, אלה שכל
המילים ברורות לי. אלה שהפוכים ממך. עדין לא החלטתי אם אתה
טעות מסוכנת או שההחלטה שלי אתמול הייתה הדבר הכי נכון בעולם.
לחזור אליך. לחבק אותך באלפי תנוחות שונות ולהסתכל עליך אומר
לי הכל בזמן שאני מסתירה ממך את הרוב. כבר היום הרגשתי את
הויתור שעשיתי בשבילך.
אם זה הבחור שאני מתה לזיין, ואם זה הבחור שמת לזיין אותי, אם
זה החברות שקוראות לי מפגרת ואם זה אחד הידידים שכמעט איבדתי.
אבל אנשים אחרים אף פעם לא שינו לנו. אפילו להפך, ככל
שההתנגדות הייתה יותר גדולה ככה גם המשיכה.
עד שיום אחד קמת ועזבת, אמרת שזה נגמר. ואני ביקשתי שלא תבוא
עוד שלושה חודשים ותגיד לי שאתה רוצה שוב. גרמתי לך להבטיח.
אבל אתה חוזר מהצבא, כשאני חוזרת מאסטרדם ומחכה לי מכתב. אתה
אומר לי שאתה אוהב, שאתה מקווה שזה לא נגמר שלא הרסת הכל. הרסת
אותי. אבל אני אף פעם לא אדבר, אף פעם לא אגיד מילה.
ההתנגדות גוברת ואתה מנשק אותי. היום הם כבר כולם יודעם שיש לי
חבר חדש-ישן. 5 אחר הצהרים וכבר חושך בחוץ. אחרי שזרקת עלי
מיליון חיבוקים ולא עשית שום הבטחות אני עדין לא יודעת כמה אני
באמת אוהבת אותך. אני חצי מתחננת שלא תוכיח לי אחרת, שלא תראה
לי שעשיתי טעות. החצי השני, יודע שעשיתי טעות.
אני רוצה לנסות אותך,
אני רוצה לראות כמה זה באמת חשוב לך ואתה בינתיים לא אשם עד
שהוכח אחרת. ועד שאני לא ארגיש שאתה באמת כאן אני אף פעם לא
אהיה.
היום אני חפה מפשע מחר אני אנשק את החבר הכי טוב שלך כדי לראות
אם אכפת לך. אולי אתה תשכב עם חברה שלי כי היא מצחיקה אותך,
אולי אוייבת. אתה מערער לי את כל מה שאני יודעת כרגע ורק מוכיח
לי שאני צודקת אחרי חמש דקות, אני עושה טעויות, נראה לי.

היום אני לבד ומבולבלת. אצלך הכל בסדר. בוא נרדוף אחרי האתמול
שאני אוכל לתקן את עצמי ולהגיד שכן הרסת הכל מזמן, ושלא, אני
לא יכולה לעשות את זה. במקום שאני אהיה תקועה בעצמי היום בלי
שום כוונה להתאהב בך שוב, רק מחשש הפגיעה.
זה לא אמיתי אתה יודע...
אבל בחיים לא יהיה את האומץ להגיד את זה.