אלוהים אם אתה קיים...
אז בבקשה תסביר לי למה אתה צריך לקחת אלייך דווקא ילדים?....
כנראה שאתה לוקח רק מלאכים....

כולם מתעוררים מסיוט
אבל מאז אני רק מתעוררת לסיוט!
ומהסיוט הזה אי אפשר להתעורר, הוא המציאות, הקרה, המפחידה
והרעה.

אני מתקשרת אליכם שוב ושוב, אבל כל מה שעונה לי הוא המזכירה
זה כנראה כל מה שנשאר מכם..
הקול
התמונות
וכמובן מודעות האבל, השמות על זרי הפרחים
והמחשבות על הלילה הנורא ההוא.... ששינה לנצח את החיים שלי
ושל עוד הרבה אנשים.

אני מצטערת שהוא לא לקח אותי במקום, אולי זה היה עדיף...
אני מנסה להיאחז במשהו, לא לוותר
אבל זה יותר מדי קשה -
להפסיק לחשוב עליכם... אפילו לדקה

אנשים ממשיכים איכשהו בחיים
וגם אני מנסה... איכשהו
אבל חוזרת אל הבכי והכאב
שבא בעיקר בלילות כשאתה לבד..

האם אפשר בכלל למצוא מילים שבאמת יתארו אתכם..?
לא, אי אפשר!
אי אפשר לתמצת בכמה שורות חיים שלמים
חיים שנקטעו כל כך בהתחלה..

ואיך בכלל אפשר להתגבר?!
הרי רק עכשיו באמת מתחילים להבין ולקלוט...
שאתם לא תשובו...
לא תיכנסו בדלת
לא תצלצלו
לא תחייכו

החיוך שלכם והמבט - ישאר לנצח חרוט אצלי בזיכרון ובלב.
אני מקווה שאתם נמצאים במקום טוב יותר..
שבו ילדים לא נהרגים סתם - בלי סיבה

תנוחו על משכבכם בשלום, מלאכים