הבטחת לי פרחים כל יום על מפתן הדלת.
הבטחת לי טיולים בנוף השקיעות שעל ההר.
אמרת לי שאתה אוהב, כמו שעוד לא אהבת מעולם.
סיפרת לי שאתה חולם בלילות על מלאך טהור, יחיד ומיוחד,
עליי...
מאז אותו יום אני מקבלת כל יום פרחים בכניסה לחדרי.
מאז אותו יום אתה מגיע כל יום עם הג'יפ קצת לפני השקיעה, מצפצף
שעות בחניית ביתי, דופק שעות על דלת חדרי, ואני כלא נמצאת...
מאז אותו יום אתה שולח לי כל יום את אותו המכתב "אני אוהב
אותך!" כתוב בו "אני אוהב לעולמים!"
מאז אותו יום כל לילה עולה בחלומי אותו מלאך המוות שלובש את
פרצופך... וגם אותו המלאך מחלומותיך מגיע אלי... אבל ללא
הטוהר.
אהבתי אותך ועודני אוהבת... אבל מה שווה אהבה שמלווה בכאב
יומיומי? מה שווה אהבה אם נעלמה לה כל התמימות הראשונית? מה
שווה אהבה שמלווה בהשפלה וזיכרונות מאותו היום בכל רגע שידי
פוגשות בידיך? מה שווה אהבה שלא הצליחה להשתלט על היצר הזה? על
מה שהרס?
ידיי כבר מצולקות משבירת מראות חדרי, שפתיי פצועות מנשיכת
שיני, ראשי נודד לשאלות שאין עליהן תשובות, ליבי מפורר וגוסס,
חסום לכל המנסה לגעת ולאהוב.
מאז אותו יום אני אחרת. יעל של תמיד נעלמה, זאתי שמחייכת, זאתי
שצוחקת, זאתי שאוהבת לאהוב... אין לך למה לחפש אותה... היא לא
פה יותר, אתה הרגת אותה!
עכשיו יש יעל חדשה, ולמרות שיש לה את אותם האיברים, אותה
החיצוניות, אין בה כלום! |