רוצה שיאהב אותי,
ושנברח יחדיו,
וניסע בכל רחבי פריז עם אוטו מקועקע,
שלנו ורק שלנו,
ורוצה לקשקש את שמותינו על דף נייר משובץ,
גם בגיל שבעים,
ורוצה לשבת עד אמצע הלילה,
איתו על המרפסת העירומה מפחדים,
היבשה מדמעות,
אחד בנפשו של השני,
גיטרות בידינו,
מותאמים בצורה מושלמת,
כמו מחוברים לאותו שקע חשמלי,
לא רואים את האופק,
וגם שום שקיעה,
רואים רק עומק אפור בעיניים,
שמאיר את השמיים כגחליליות עירניות,
השלטים והמכוניות נבלעים בצלילים הנוגים,
של ידיך הפורטות בקצב בלתי מורגש,
על מיתרי ליבי החלודים,
אושר עילאי,
הצבעים מתערבלים,
ונהפכים בהירים,
הטעמים מתמתקים,
בין שפתיך הנחשקות,
לא מתחשק לך לעזוב,
אבל זה בלתי אפשרי להמשיך לצחוק,
כשהאהבה מתה,
לרגע המתמשך לעולם,
בלתי אפשרי לשיר,
כשהגשם מחריש האוזניים,
יורד בחוזקה על גג פחך הלוהט,
בלתי אפשרי להחזיק חזק,
כשידינו מרירות מגורל אומלל,
אך אפשרי לזכור,
אל תפסיק לחלום,
לעולם אוהב את מי שאתה.