נטע יצאה מבית הכלא ויישרה את חליפתה. היא לבשה חליפה המורכבת
ממיני קצר ומחויט וג'קט אפור שהחמיא לגופה מעל לחולצתה הלבנה.
בעודה צועדת לכיוון מכוניתה, חשבה על האדם אותו היא מייצגת,
"האנס האדיב" קראו לו בעיתונים, ואכן הוא היה אדיב למדי. נטע
ייצגה אנסים לעתים קרובות, לרוב הם היו מחליאים אותה, אבל הכסף
היה טוב, והמדינה התרשלה במילוי תפקידה להרשיע אותם. במקרה
הנוכחי סיפוריו לגבי מקרי האונס השונים ריתקו אותה, היא הרגישה
רטיבות קלה בין רגליה כאשר הוא דיבר אליה, כמעט התפתתה להאמין
שהבחורות אותן אנס רצו אותו בשל היותו מהלך קסם על הבריות.
בתיק החקירה נכתב שלמרות שהבחורות לא הביעו הסכמה למעשה, כולן
כאחת נהנו בשל אדיבותו. נטע נשמה עמוק וסידרה את שיערה המגולגל
מאחורי ראשה. כאשר נכנסה לנהל עמו את השיחה הייתה שעת צהרים
ועכשיו כבר שבע בערב, חשבה בעודה מסתכלת על שעונה, כמה מוקדם
מחשיך בחורף, למה לא יכלה לחנות קרוב יותר? כאשר עברה ליד השדה
הנטוש בדרך למכוניתה, תפס אותה מישהו בידה ומשך אותה לתוך
השיחים. מרוב הפתעה לא צעקה אפילו כאשר הוא הפשיל את תחתוניה
לבין רגליה ואת חצאיתה לעבר בטנה. הוא נכנס בה בלי לדבר ובשל
החושך לא ראתה במי מדובר. עדיין הייתה רטובה מהסיפורים של אותו
אנס אדיב שפגשה קודם לכן, דבר שהחליש את הכאב שבחדירה
המפתיעה.
דפיקה נשמעה על חלון מכוניתה, היא התעוררה והסתכלה דרך החלון,
מופתעת לראות שוטר עם פנס שואל לשלומה. "אני בסדר", ענתה,
"כנראה רק נרדמתי". היא נזכרה בחלומה על השדה, והרגישה
שהרטיבות לא עוזבת אותה. "נטע", אמרה לעצמה, "את חייבת למצוא
דחוף חיים, או לפחות מתמחה, שותף בכיר, מישהו לשותפות במיטה."
היא חייכה לעצמה בתשובה לשיחתה העצמית, התניעה את המכונית
ונסעה חזרה למשרד.
הדרך למשרד הייתה ארוכה ומייגעת והיא הגיעה כאשר נשארו עוד
כשתי מכוניות בחניון התת קרקעי. היא יצאה בחשש ממכוניתה. הרבה
זמן לא הגיעה בשעות אלו למשרד והחניון נראה לה מאיים ומכיל
בתוכו יצורים שונים. היא חייכה לעצמה במבוכה, את הרי ילדה
גדולה, נטע, "יצורים שונים" לא מפחידים אותך. היא עלתה במדרגות
לקומה השלישית. היא התחילה להשתמש בהן אחרי שנתקעה במעלית לפני
מספר ימים עם נער המים, בחור צעיר לפני צבא, שרירי וחסון, בעל
פנים נאות. אותו בחור החמיא לה על חולצתה האדומה הקטנה עליה
במידה אחת ומבליטה את שדיה האגסיים. לקח שעתיים לחלץ אותם
מהמעלית, מתוכם שעה וחצי של סקס פרוע עם אותו נער "תמים", אשר
נראה כי מישהי לימדה אותו היטב את המלאכה. בעודה עולה במדרגות
נזכרה איך אחזה במעקה המעלית כאשר אותו בחור מציב אותה במאוזן
ועומד מאחוריה ובניצב לה, הצעקות שצעקה ונאלצה להסביר אחר כך
שהיו אלה צעקות פאניקה. אותו נער שרק לשתות מים מהמכלים שהוא
מביא גורם לה לפיק ברכיים. היא הגיעה לקומה השלישית ופתחה את
דלת המדרגות בדרכה למשרדה. כל שאר האנשים כבר הלכו הביתה והיא
הייתה שם לבדה.
נטע עברה שוב על הסיכום של הנשיא ברק, הוא היה ארוך, מתיש
ובעיקר משעמם. היא לגמה שלוק נוסף מהקפה שלה ובלי ששמה לב נפל
ראשה על השולחן.
היא התעוררה ולא הצליחה לזוז. ידיה היו קשורות לרגלי השולחן
מצידו הרחוק למושבה. רגליה היו קשורות בפישוק לרגלי השולחן
הקרובות אליה. היא עצמה הייתה ערומה. היא לא הבינה מי הפשיט
אותה ולמה היא קשורה. כר היה מונח מתחת לראשה. זווית הראיה שלה
לא הייתה מושלמת שכן בשל תנוחתה לא יכלה לסובב את הראש לאחור,
אך היא הרגישה שאדם זר נמצא איתה בחדר. נטע ניסתה למחות, אך
הזר היסה אותה. הוא התקרב אליה מאחור וחסם בגאג את פיה. היא
ניסתה לטלטל את ראשה ולהתחמק מהקשירה אך הזר תפס את שיערה
בחוזקה. הזר כיסה את עיניה באמצעות כיסוי עיניים לטיסה. הוא
פיזר את שיערה האסוף וזה נפל על גבה גלים גלים. אנחת תדהמה
נפלטה מפיו. הוא לחש באוזנה כמה היא יפה וכמה הוא רוצה אותה
מזה זמן רב. "הזר", היא שנאה לחשוב עליו ככזה. "זמן רב", הוא
אמר. בטוח שהוא מכיר אותה, אבל מי זה יכול להיות? היה לה קשה
להמשיך להתרכז שכן הוא עמד במרחק סנטימטרים ספורים מאחוריה
וליטף את שיערה, משם עבר לצידי גופה ולגבה. צמרמורת נעימה חלפה
לה ממורד העורף ועד לעצם הזנב. הוא חש בכך והתחיל ללטף את
ישבנה. אנחה קלה יצאה מפיה החסום ובאותו הרגע ממש היא הרגישה
אותו נכנס לתוכה וכל הריקנות שהייתה בה מזה תקופה התמלאה. היא
חשבה על זה שנכון שהדבר לא נעשה בהסכמה, אבל לנוכח הריגוש שאחז
בה, גם לא היה לה כל כך אכפת. הוא נע בתוכה, עושה בה כבתוך
שלו. נטע ריחפה איפשהו בחדר, היא לא יכלה לזוז, לראות או לדבר
ונשארו רק היא והתחושות האופפות אותה. כאילו מישהו קרא את
היומן שלא כתבה מעולם. הוא נע בתוכה
פנימה-החוצה-ימינה-פנימה-שמאלה לכל כיוון במשך זמן שנראה לה
כנצח. היא לא רצתה שזה יגמר. לפתע הבחור הפסיק. הדבר היה כל כך
פתאומי שנטע דחפה את ישבנה לאחור כדי להמשיך לתת קונטרה, אבל
לא היה למי.
ריח מנטול עלה בחדר. נטע לא הבינה מה קורה. היא הרגישה מגע
קריר ונעים של ליטוף על ישבנה נוגע לא נוגע בפי הטבעת ובאחת
הרגישה משהו נדחף לאיברה ולאחר מאית השניה גם נדחק לפי הטבעת
שלה. הכלי נקלט היטב ובקלות עקב השימון שכנראה עברה. הבחור
הפעיל את המכשיר ורעש הזמזום נבלע בהתנשמויותיה. אם קודם
ריחפה, הרי שעכשיו לא יכלה לתאר את תחושותיה במילים. צבעים
אפפו אותה מכל כיוון אפשרי, הגאג הותר מפיה ובמקומו נדחף איבר
לפיה. במצב רגיל אולי הייתה נושכת אותו בכדי לקבל זיהוי כלשהו
מהבחור, אך במצב העילוי שאותו חשה היא מצצה וליקקה את האיבר
בטירוף. הבחור גמר בתוכה ונטע שלא הייתה רגילה לבלוע, בלעה את
כל הנוזל, הטעם היה מוזר אבל במצבה הנוכחי כבר לא היה אכפת לה.
הוא קירב לפיה כוס עם שתיה והיא לגמה באריכות. כנראה שהוא שם
משהו בכוס שכן תחושת עייפות נפלה על נטע והיא נרדמה שוב. היא
התעוררה למשמע דפיקות בדלת חדרה. לגופה היו התחתונים בלבד והיא
ראתה סימני קשירה על ידיה במקומות בהם היו האזיקים. היא התלבשה
במהירות ופתחה את דלת המשרד. בפתח עמד רון הסטז'ר החתיך שלה.
"נרדמת ?"
היא השיבה בחיוב.
"אני מצטער שהערתי אותך, אבל כבר ארבע בבוקר וחשבתי שאת רוצה
קפה".
"קפה?" היא שאלה בחיוך.
"אני אשמח לקפה"
נטע יישרה את בגדיה ועם חיוך מרוח על פניה סגרה את דלת המשרד
והלכה לשתות קפה ומזה שנתיים היא לא הלכה לבד.