רוצה לדעת למה עשיתי את זה?
כי אני רוצה כבר לדעת מה אמיתי ומה לא.
תרופות אינן אמיתיות,
ואני מתחילה לחשוב שגם אני.
תקשיב,
אולי אתה תשמע שאתה יצור כמו כולם.
מנסה להבין אותי.
זה לא יעבוד לך.
אתה מבין?
אני אסביר לך גם למה, ידידי.
זה כי אתה רואה את העולם כמו בנאדם רגיל,
ואני רואה את העולם כמו משוגעת,
ולא משנה לאן אלך, או לאן ייקחו אותי, או לאן אברח,
זה לא ישנה,
כי עדיין אראה הכל בצורה מעוותת.
אתה לא מבין ידידי גלמון?
זה נכון. אתה לא. שכחתי.
אל תפתח את פיך לענות.
אל תנסה להגיב לדבריי.
אגיב לפנייך.
אני רואה איך הבעת פניך מתעוותת לשמע מילותיי.
אמרתי לך גלמון.
הינך לא מסוגל להבין.
אני רואה מפלצות שלא שלא שם.
לא. אינני ילדה קטנה,
וגם אינני רואה רוחות.
לא ניחנתי ברוח קסם.
גלמון- שתדע לך שאני קרובה לסף.
אולי בכל זאת אצליח למשוך עצמי חזרה,
אך אני בספק רב בהתאם לעובדות הקיימות.
איך אוכל לבוא לכל מכריי, ולהסביר להם שהנני הוזה?
איך מסבירים שהפכתי משוגעת בן לילה.
אתה לא תדע, גלמון, איך לקחת גלולה זו.
אני רואה אותך רק בחלום, ואני מבינה זאת עכשיו.
אני גם יודעת שאני עומדת פה היום, ומדברת אל עצמי כבר שעה
קלה,
אך אני רואה פנים, וגוף, ושיער, וקצת עירום.
אתה אף מגרה אותי כשאני מתרכזת קלות.
האמת? לא אכפת לי יותר אם אתה שם או לא.
הרחוב ריק מאנשים בשעה זו,
ועדיין אני רואה עשרות אנשים עוברים כאן גלמון.
אתה לא קיים, אך כך גם הם.
רק שתדע גלמון, שעוד מעט אזכה.
אני אהיה בחדר הכריות- כך אני קוראת לו.
עם הסוודר שקושר את ידיי לאחור.
אהיה כולי מטושטשת.
זה יקרה עכשיו.
הנה עוד רגע.
אני כבר שומעת את טפיפות הרגליים של האחיות מתקרבות יותר
ויותר.
זה בגלל שנשכתי את הרופא, גלמון.
הבט איך עולמי נע בין חלום למציאות,
פעם אתה פה,
ופעם נעלם.
גלמון.
איזה מן שם זה בכלל?
אה כן. אני המצאתי אותו.
גלמון.
לך מפה!
אתה בתוך ראשי!
לך מפה!
לך מפה!
לך מפה!!!
המזרק הגדול נכנס לורידיי, אני מטשטשת,
ואני שוב בחדר הגדול- חדר הכריות.
עם הסוודר שלי שקושר את הידיים לאחור.
להתראות גלמון.