האיש הזה...
הוא ידע הכל...
רצה הכל...
עשה הכל למען שאיפותיו, רצונותיו, מחשבותיו...
שלמות כשלו אנשים לא הכירו...
אך ידוע מראש שאדם מושלם לא קיים...
שדמותו החיצונית היא לא כשל הפנימית... שהוא לא כדמותו המציגה
עצמה כלפי חוץ... כלפי הקהל המתבונן...
הוא תמיד ניסה להצליח בהכל...
להיות מושלם...
שלא יהיו בו חסרונות...
אך הוא לא הבחין כי חסרונו הגדול ביותר טמון מבעד לדמותו.
הוא כבר אינו אדם אמין...
הוא אינו עצמו יותר... אופיו נמחק מבעד לדמות...
התמונה כבר התמוססה...
התמונה כבר נמחקה...
כשהבין את טעותו...
כבר היה מאוחר...
הבין שמושלם מדי אף אדם לא יכול להיות... אפילו לא הוא
עצמו...
ככל שינסה להיות מושלם יותר, כך יטעה יותר...
כי את רצונותיו, שאיפותיו וחלומותיו לעולם לא יגשים...
התבנית התפוצצה לו מעבר לפנים...
הוא הבין את טעויותיו...
שניפצו את חלומותיו...
התאכזב שמושלם לעולם לא יהיה...
וניסה להיות עצמו...
בפעם הראשונה לא רדף יותר אחרי שאיפותיו...
עשה מה שהתחשק לו והתחיל להרגיש נאהב...
ראה את חייו משתפרים משנייה לשנייה...
איך הכל מסביבו משתנה...
נהפך טוב יותר...
שמח ששינה עצמו...
שמח על הכל...
איך חייו כבר לא כשהיו...
חייו טובים יותר
פחות מחושבים
יותר דינמיים...
יותר חופשיים...
האיש ההוא שמח בחלקו...
האיש ההוא נהנה מחייו
לא מצטער על שום רגע שניסה להיות הוא עצמו
האיש ההוא מצטער על אותם רגעים שלא היה הוא עצמו
האיש ההוא מממש את עצמו...