|
אוספת את השברים אחריך
שברי זכוכיות מבריקות
שאתה מרסק בידיך
ופניך אטומות וקפואות
ואני פוסעת אחריך
אוספת השברים
מחברת פיסה אל פיסה
מנסה להציל הרסיסים
יחפה ופצועה מהלכת
מעל שביל זכוכיות מנופצות
מדממת מעט
לא נשברת
רק אוספת אוגרת כוחות
כל חלקה הגיונית ונושמת
ניפצת ועיניך משקרות
כל שפיות שזרמה בי רק אמש
נבלעה נעלמה ללא זכויות
ואתה הופך נקודה מיותמת
בקו האופק בחלל הרחוק
מתרחק לא זוכר את הדרך
לא זוכר כי כאן נשארתי לאסוף
את שברי ליבי שקרס לו
תחת רוע הגזרות
את חיי כאן השארת
בלי דרך
בלי שם
בלי עתיד
בלי תשובות.
מוקדש לאיש אחד
שלפני שנתיים כיבה את האור |
|
|
לבכות זה כמו
לצחוק, רק עם
הרבה יותר
דמעות!
פרופ' ירמיהו בן
יהודה, בבכי
תמרורים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.