פוסעת במסדרונות הארוכים אפורים לבוקר חדש במקום העבודה
מסדרונות ארוכים ארוכים לא רואים את סופם
ולמולי פוסע תמהיל אנושי
מנהלים, מזכירות בכירות, מנקות בתלבושת אחידה, גברים בחליפות
מחויטות ונשים מעוטרות תכשיטים.
חבורת צעירים רעשנית שדנה בקול רם מדי על המהלך השיווקי האחרון
חולפת על פני בלי משים.
גבר נאה עם שער שיבה וקמטי הבעה מסביב לעיניו מחייך לעברי

צעירים מבוגרים
קופצניים או הלומי שינה
כולם למולי בצעדה הראשונה של הבוקר

לחלקם קצב הליכה מהיר כאילו רודפים אחר השעון
חלקם הולכים אט אט כמו פוסעים בשדרה הציבורית ביום קיץ חמים

מסביב קפיטריות פזורות
עמדות להכנת קפה
מתקנים לשתייה חמה וקרה
רואה אותם יושבים מקובצים בחבורות חבורות סביב לשולחנות,
לוגמים מהקפה המהביל, שופכים עוד חלב מקרטון אל כוסות הפלסטיק

צחוק של בוקר נשמע מהשולחן שליד

בפינת העישון, כמו בתחנת רכבת, נכנסים ויוצאים אנשים ללא הרף
ממלאים מאפרות בבדלי סיגריות צהובות
לוגמים עוד לגימה מהקפה השחור הלוהט לפני שנכנסים חזרה אל
ההיכל הגדול
אל ההיכל הרחב והקר
אל ההיכל שלא יודע להבדיל, שלא מקשיב, שלא מביט

ומהמסדרונות שבילים פתלתלים
מכל עבר תאים
זהים בגודלם ובמראם
מפעל אנשי ההייטק
מחשב ועוד מחשב
עוד זוג עיניים עייפות
ואצבעות מקלידות בהקלדה עיוורת

מוזיקת ג'אז רכה מופצת מאחד הקיובקים
מנגד גלגל"צ עם להיט חדש של זמרת צעירה המושמע כתקליט שחוק

עוד פיהוק של בוקר ועוד אנחה שנשמעת מרחוק
עוד יום אפור החל

ואני ממשיכה שם לפסוע כאילו הדרך אין די לה
פרצופים מחייכים לעברי
מסיטים את מבטם הלאה כשפניהם אל מחוז חפצם

נשטפת בזרם האנשים במסדרונות
אחת מיני רבים
אחת מבין אלפי עובדים בקומפלקס מפלצתי עצום
מרגישה כל כך קטנה
לא נראית
לא נשמעת
לא שייכת
לא מורגשת

איך כולנו כאן נעלמים
ללא קול ללא צבע
איך כולנו הופכים לחלק מהריהוט הזה בפסיעתנו הראשונה בכל בוקר
איך מתבטלים להם רגשות אדם
איך הייחוד מתמוסס לו
איך הזיכרון של כל אדם, הכאב, החוויה מליל אמש
הכעס או השמחה, המכאובים, הצלקות...
הבדידות, אוי הבדידות
לכל אלה אין מקום כאן

אני אחת מאלף
מרגישה כה קטנה
כה חסרת משמעות

כאילו השק הזה שאותו אני סוחבת כבר כמעט שנתיים
שק ענק של רגשות המוחבאים בקפידה
פחדים חששות אימה
השק הזה הופך נפרד ממני
בהיכל הענק והקר

ואני אחת מיני רבים
אחת מאלף

חסרת משמעות