הכי עצוב ללכת כשטוב.
מזמן, נתתי לך את המפתח לליבי ופחדת להשתמש בו, אתה עדיין
פוחד.
בקשתי ממך ללכת דרך קיצונית אך פשוטה, ארוכה אך מוחלטת, עד אלי
והתחלת ללכת. איפשהו בדרך החלטת שזה לא בשבילך אבל אני כן.
כל-כך כאב לי כשאמרת שאתה עוצר אבל יותר כאב לי כשהסברתי לך
שזה אומר גם לוותר עלי. הסתכלנו אחד בשניה בלי הפסק וידענו
שאנחנו כל-כך כל-כך אוהבים, עד שקשה לנשום, עד שמסכי דמעות
דמעות מציפים את לבנו ואנחנו נפרדים.
אין לי הסבר למה זה צריך להיות כך. אחת לכמה דקות, אני חושבת
עליך ומחנק ממלא את גרוני בליווי לחלוחית בעיניים.
שאלת אותי איך אני יכולה להיות כל-כך בטוחה בדרך שלי עד שאני
מוכנה לוותר עלינו. חשבת פעם איך אתה כל-כך בטוח שהיא לא נכונה
עד שאתה בעצמך מוותר?
כמו תמיד, מחכה לך שתצא מההעלמות והסתרים שלך, שתגלה, שתבין
ושתציל אותנו לפני שיהיה מאוחר מדי.
לא יכולתי לדמיין שתחסר לי כל-כך, שיכאב כל-כך להזכר בך, שרק
המחשבה שאסור לי לטלפן או לראותך תנקב את לבי ותותיר אותו שותת
כאב וגעגועים.
יש לי תחושה שזה עוד לא הסוף שלנו אבל אולי אני צריכה לקוות
לדברים אחרים. שתהיה מאושר, שמישהו אחר יקשיב ללבך ויקל על
כאבך, שתתגבר ותמשיך בחייך, שלא תחשוב עלי יותר לעולם...