איך הייתי רוצה לספר לך. לספר לך הכל ולהפסיק עם כל השקרים
האלה שנמשכים עד האופק המדמם.
איך הייתי רוצה לחבק אותך, להגיד לך שהכל בסדר ושאתה בטוח
עכשיו. שזה לא יקרה שוב. לעולם.

באמצע הסערה, באמצע כל הרוח והגשם עומדת ילדה קטנה. אין לה
צמות או שמלת קיץ, אין לה דבר. עומדת בחוץ עם כתפיים שמוטות
ומחפשת גרגיר חול בודד שברח לה בשניה שהפנתה את מבטה. וזאת לא
אשמתה- הרוח שרקה לה או לפחות היא חשבה ככה. זהו. היא החליטה
שנמאס לה לחפש גרגיר אבוד שבמלא לא ירצה בחברתה. בחזרה לבית
מאחוריה, דרך דלת חורקת, מדרגות רעועות וסולם לעליית הגג.
טיפשי לגור בצריף עץ באמצע מדבר אין סופי - במיוחד לא כשמגיעה
סערה כזאת. אבל היא לא פוחדת- היא יודעת לדאוג לעצמה. פעם היא
הייתה מהילדות הנטושות, מהגרות בין מקלטים ואנשים עם כוונות
טובות אבל היום היא עצמאית ואף - אחד לא אומר לה מה לעשות!

איך הייתי רוצה לדעת לכתוב. הייתי מספרת לך הכל עם דימויים
ומטאפורות ומפרסמת בבמה חדשה, כדי שרק אתה תבין.

מביטה בחלון ללא זכוכית עם פנים קפואות כנגד הטיפות הצולפות.
זה מזכיר לה את התקופה הקצרה שבה הייתה יפה. יפה מספיק בשביל
צילומי קטלוג שלם. עכשיו נשארו רק פסי הרזיה לאורך רגליה. בכוח
היא קורעת את מבטה מדיונות החול המתפזרות ומתהוות מחדש. רעיון
חדש-ישן פתאום ניצת במוחה- אולי הגיע הזמן לעבור הלאה? בשיגעון
רגעי היא אוספת כמה חפצים חסרי-ערך בתוך שק בלוי. אין לה עוד
דבר במקום הזה.

איך הייתי רוצה בסך-הכל לנהל איתך שיחה פנים-מול פנים. להסתכל
לך בעיניים מבלי להסיט את שלי לרצפה-תקרה.
איך הייתי רוצה לקבל ממך סימן, לא משנה איזה. סימן שאתה חי,
ושאתה חושב עליי.

שוב בחוץ באמצע הסערה, ילדה קטנה. היא כבר שכחה את הפעם
האחרונה שעזבה, אבל אני זוכרת. לפני 13 שנים היא יצאה את פתח
בייתי, ילדה קטנה. היא לא תמימה וגומותיה לא ממיסות לב. יצאה
אל החופש הכלוא בתוכה, שק בלוי על כתפה, ילדה קטנה הולכת לעבר
המדבר.

איך הייתי רוצה שתחבק אותי. תאחוז אותי חזק ואל תעזוב, גם
אחרי שהדמעות יפסיקו לזרום אל קצות אצבעותיך.