אלוהים כיבה לי את האור.
בלילה צלול של שמי כוכבים בוהקים. אלוהים כיבה לי את האור,
בכלל לפני שהוא הספיק להידלק, האור שלי...

העניין הוא כזה: יש כל כך הרבה חוסר אונים בעולם, כל כך הרבה
בני אדם שתלויים באלוהים וברחמיו, כל כך הרבה בני אדם שצריכים
שאלוהים ידליק להם את האור מחדש, שיציל אותם מעצמם,  כך שהוא -
אלוהים - מאוד מאוד עסוק ואין לו זמן לאנשים כמוני...

אני באמת מאמינה בו - באלוהים, אני יודעת שהוא קיים. אני לא
יודעת להגדיר אותו ולהגיד בדיוק מהו (אף אחד לא באמת יודע
להגדיר אותו, כל אחד ממציא גרסה משלו), אבל אני יודעת שהוא
קיים.
זאת הגרסה שלי: כוח מאוד גדול, כוח בלתי מוגבל שמחזיק אותנו,
שנותן בנו אמון, שגורם לנו להמשיך ולרצות בחיים האלה ובמה שהם
ולאן שהם לוקחים ומובילים אותנו.
הרבה מאוד פעמים אני חושבת שזה בעצם הכוח הפנימי של כל אחד
מאיתנו, שכשהוא בא במסה גדולה... הוא, הוא האלוהים שלנו.

אני ''אדם חזק'', או כך לפחות הרבה מאוד ממקורביי חושבים, אני
יודעת להסתדר לבד ומקבלת בדרך כלל כל מה שבא לקראתי ומסוגלת
להתמודד עם הכול (לטענת הרוב שמכיר אותי).
אני יכולה להחזיק מעמד, פה, במקום הזה שאלוהים ואנחנו המצאנו.
אבל, ותמיד יש ''אבל'' אחרי טיעון כזה, בגלל שאני אדם כזה
ותמיד הייתי כזאת, אלוהים לא מספיק להגיע ולעזור לי בדברים
שבהם אני צריכה את עזרתו. העניין הוא, שככל שעובר הזמן - אני
צריכה את עזרתו יותר ויותר, וזו עזרה שאני לא מסוגלת לתת
לעצמי, זו עזרה שאף אחד אחר לא יוכל להעניק לי... כך לפחות
נראה לי.

לאלוהים פשוט אין זמן, וזמן זה מושג שאנחנו המצאנו בשבילו, כדי
שהוא יוכל לאכזב אותנו, כי אחרת איך הוא יהיה אנושי, והוא חייב
להיות קצת אנושי כי אנחנו נבראנו בצלמו...
והאור שלי כבר כבוי הרבה מאוד זמן, פשוט הערב זה התקיל אותי
מחדש ואני מנסה להתמודד עם זה מחדש, ללא הצלחה ממשית.

מתי אלוהים יזכור להדליק לי את האור מחדש?

2005