שטות גמורה.
חבורה של ילדים משחקים בערימת כסאות. והצחוק נפלא כל כך, מתחבר
לנשימה. החיות בוערת.
קול צעדים מקפצים מעורר זכרונות מגלגול קודם.הדיבור השוטף,
ההרמוני, הזורם מולי, ואזני הקשובה, קשובה כל כך לאושר.
עסוקים בשעשועם, באושרם, מתבוננת, מרגישה את בחיבור המנותק.
יושבת, סופגת, חולמת על הוויתם, על הוויתי, בהנפות ידיים
קלילות,
חופרת פנימה.
והם, ערימת קונסטרוקציות משורטטות על דפים נקיים, חשופות מולי,
עומדים נצבים, בבטחון מאיים.
בתנועה מנוכרת ממהרת לשלוף את המסך הלבן, לכסות את עצמי.
מותחת.
מתחילה לצייר.
מאפרת את השלדים הנבושים.
קפאון.
מתעלמת מהדממה העירומה, ממשיכה לנוע בחוסר אונים. נוגעת,
בוחנת, מלטפת, מכסה.
וכמויות הצבע האדירות זרמו. שטפו כנהר את כל אשר נראה לעין.
נהר מזוהם ומלוכלך.
באר הרוויה שלי.

עיני נרטבו כשראיתי את טיפות המלח הזורמות לאיטן, בנוגה עדין,
על פני המים המוריקים, והדממה עירומה.
המסיכות האפילות המרחפות מולי.

וכשהזכרון לעס אותי, כדי לסגור, לנעול, ביד רועדת לקחת את
מסיכות הצבע, העצב והאיפור ובציפורניים שבורות ממאבק הנחתי
אותן על פני.
הרי יצירות שלי הן.

מכוסה בצבע אטום וסמיך, לא נושמת, הרגשתי בטוחה.

ובנימה זו הנחתי למכחול והבטתי לתוך עיני, באושר המקולקל, אושר
שתוקפו פג, באושר המת,
אשר אני יצרתי.