כשקמתי בבוקר הוא לא היה שם. הפופיק שלי הלך לאיבוד. גיששתי
והוא לא שם. אנחנו תמיד קמות 20דקות לפני הזמן כדי שיהיה לנו
זמן של שתינו. היא חיבקה אותי, מתחילה לשוטט קצת עם היד,
בעייפות של בוקר.
פתאום גם היא שמה לב שהפופיק לא שם. היא לא אמרה שום דבר
השתהתה והמשיכה קצת לחפש אותו. חשבה שזה שרידי חלום ולא יחסה
לכך חשיבות.
התלבשנו, הוא לא היה שם. לאן פופיק כבר יכול ללכת?
זה כבר לא כזה חשוב אחרי שנולדתי ניסיתי לשכנע אותה ואת עצמי.
זה לא היה כל-כך משכנע כשפתאום נעלם לך פופיק אפילו בלי להשאיר
פתק. אבל אני בשלי, המשכתי לטרדות היומיום שעכשיו נוספה להם
עוד אחת.
אולי הוא בתוספתן הם התאגדו באגודת האיברים הלא חיוניים בגוף
האדם. היא לא גיחכה, בקושי הזיזה את הגבות בתנועה של די לדבר
שטויות. שקועה בטרדות היומיום שלה ויותר מוטרדת ממני לגבי לאן
נעלם הפופיק שלי.
הצעתי שנתקשר לבוקי נאה, הוא למד עם אמא שלי פעם ויכולה להיות
כותרת יפה בידיעות סוף סוף my 15 minutes of fame. "אולי תלכי
לרופא" היא אמרה, "כשתעלם לי יד, פופיק זה לא כזה חשוב ולפני
זה הוא יאשפז אותי בבית חולים לחולי נפש". "טוב אז מה את רוצה
לעשות לגבי זה?", "כלום?", לפי המבט שלה זה כנראה לא התשובה
הנכונה.
"לא יודעת, תני לי קצת לחשוב על זה בטח נמצא איזה פתרון".
"איזה פתרון בראש שלך צריך ללכת למצוא פופיק חדש". איפה משיגים
פופיק חדש? זה כמו לקנות את החור בבייגלה?
הוא בטח איפשהו בבית, כשהלכתי לישון הוא היה. הוא לא מאחורי
המיטה, ולא בין הכריות בספה, לא בשולחן המבולגן שלי וגם לא
בשלה, לא ליד האבניים ולא בארון הבגדים גם לא במדף הספרים או
בין הדפים ולא במטבח על המחבת.
החלטנו לשים לו מלכודות בבית, כמו לעכברים, נסעתי לבית החולים
הקרוב להביא חבלי טבור. האחות במחלקת היולדות הסתכלה עליי במבט
תמוה, שוקלת להפנות אותי למחלקה הפסיכיאטרית. מי צריך חבלי
טבור? לבסוף שיקרתי ואמרתי שאני צריכה את ליצירת אמנות והיא
נתנה לי כמה אם כי לא ברצון רב. גם זה העלה חרס בידנו. אני
רציתי פופיק.
הכלב שאין לנו אכל לי אותו, הודעתי לה חגיגית ובזה תמו
חיפושיי, יש או אין פופיק. המוצא הישר מתבקש להחזירו.
באמצע הלילה התעוררתי, הבליח רעיון בראשי, אמרתי לעצמי
"אלמנטרי ווטסון" ולה - "אולי את לקחת לי את הפופיק". מה יש לי
לעשות עם פופיק ספייר? למכור בשוק השחור?. היא נעלבה שפקפקתי
באמינות שלה אבל חיפשתי את הפופיק כבר בכל מקום.
הרעיון הזה, החשוד המיידי,איך לא חשבתי על זה עד עכשיו.
הדרך הכי טובה להוציא מידע כמו שלמדתי היא בשיטת השב"כ - לחץ
פיסי מתון. דגדגתי אותה, חשבתי שהפופיק אולי יקפוץ מאיפשהו או
שהיא פשוט תגיד לי איפה היא שמה אותו ומה היא עשתה איתו. זה לא
קרה. אחרי מספר דקות של דגדוגים היא הפנתה את הגב ובהתה בקיר
ממולה, כובשת דמעות של עלבון בשמיכה שכעת נמשכה רובה ככולה
לחלקה במיטה.
סיכום ביניים: פופיק - אין, נעדר כבר כמעט 24 שעות, אפשר
להודיע למשטרה, חברה - אין, זריחה - עוד מעט ולא ישנתי כל
הלילה.
שגיתי בדמיונות על מודעת חיפוש לפופיק אובד, סימנים מזהים
(עגול?) ותמונה (למה אף פעם לא הלכתי והצטלמתי עם חולצת בטן?).

הפופיק אצלה, גמלה ההחלטה בלבי. היא הסתובבה על הבטן. ובלט,
כמו חנוכייה הסתכלתי על הגב שלה. מלוא תפארתו היה שם פופיק
נוסף. ככה חור קטן באמצע הגב. איך גונבים פופיק בחזרה?.
חכיתי לבוקר, כשהיא קמה שאלתיה לו הייתה צריכה לגנוב פופיק איך
הייתה עושה זאת. היא בתענית שתיקה עדיין מסתובבת בבית כמו רוח
רפאים ומתעלמת ממני.
ואולי זה לא הפופיק שלי אלה של מישהי אחרת והיא גנבת פופיקים
סדרתית. עכשיו זה הקיו שלה להעלם, גיליתי שיש לה פופיק נוסף.
עכשיו לי אין פופיק. למי לעזאזל משנה הגוף?
העדפתי שתישאר ע"פ פופיק עריק. סוף אמריקאי טוב, הבחורה זוכה
בבחורה and they live happily ever after.