משוכלת רגליים, מרפקים על דלפק העץ העבה והחום. מבטה בוהה
לאינסוף ויורק ריקנות סתמית של שעמום שחדל להציק. האפר כאיבר
שגנח ורפס, משתלשל עשנו ונמהל בזה של החדר. "עוד ערב אבוד לך
נינה...", הרהרה לעצמה והצמידה שפתיה לכוס הזכוכית הפשוטה.
לוגמת לה מן היין האדום והזול. אנשים לא קונים אהבה בלילות של
אחרי הזוועה. אך, לה לא נותרו דמעות למרר עבור משהו אחר.
ומנגד, זקופה, חמורת סבר ורוח, יושבה לה ליידי כבודה. איננה
מוצאת כאן כל-כך את מקומה. למי היא מצפה ? נראה שקבעה... קפוצה
ומסוגרת. מבט של בוז, של ריחוק. לא! לכאן היא ממש לא שייכת.
מעיל עור הדור, כובע מודרני, שערה הזהוב אסוף למשעי, כמו במסדר
פרוסי. מבט ארוך לשעון, קבעה לה מרווח המתנה אחרון. בקרוב היא
תקום לעזוב.
יעילה ונמרצת, היא רצה. ידיה במיומנות קטלנית נעות בתזזית.
ממלאה הכוס במשקה, מפקידה שטרות בקופה. מחייכת חיוך דהוי
מאולץ, שומרת מרחק. ג'ינס מרוטות, פופיק חשוף ומדרון ששואג בין
שני הרי געש. ישבנה הבשל מהפנט. זו מורגלת לשמש מטרה נעה
לאישונים מלטפים, חומדים, רעבים...
בבאר האפל הם ישבו שלושתן. הזונה, הנשואה, המורדת. ואני
הצייד הבודד אאלץ להמשיך לנדוד אל תוך הלילה. לנטוש את עמדת
התצפית הנוחה. מתי תבוא לי שלווה ? |
