את שוכבת לידי כמו ליד זר,
לילה כבד וגשום, האוויר שוב לח.
משהו שובר בינינו, משהו מוזר,
אני שוב מנסה לישון, לחכות לך.

אני מסתובב אלייך,
את שוב באורו המאפיל של הירח.
שקט כדי לא להוריד את החושך מעלייך,
בחוץ שותק, אבל בפנים צורח.

אני מלטף את פני החרסינה שלך,
צוחק כמו מטורף, ובורח במבוכה.
נשארת פסל, כשהאומן הלך,
והוא כמוני, משאיר אותך בחשכה.

שוכב לידך על הגב,
תוהה מה לעשות עכשיו.
לא מבין מה היא אומרת, אבל היא מדברת,
ואז אני שומע חרסינה נשברת.

אני מסתכל הצידה, עלייך.
מחליק לאט מהמיטה הישנה.
מנסה לברוח, מסלק את ידייך.
אבל לא מצליח, הפכתי לפסל חרסינה.