בתחילה נשלחה ידו השמאלית באיטיות לעבר פס הגומי של תחתוניה,
בתנועת ליטוף עדינה הורידה אותם בחצי הדרך לכיוון רגליה, בדרכה
חזרה אחזה בעדינות בישבנה החשוף מועכת קלות ומיד נרתעת כאילו
קיבלה מכת חשמל.

דקה היה החדר ללא תנועה. היא בחורה נאה בשנות העשרים לחייה
שכבה, ישנה ברוגע, שינה של אנשים שעצביהם וכוחם הותשו עד תום
במהלך היום. היא שכבה מעט מקופלת, מעין תנוחת כפית על צידה
הימני במיטתו. הוא חצי ישב חצי שכב מאחוריה, מביט בה ישנה
ומלטף בעדינות. הוא ידע מה הוא רוצה. הוא ידע שהוא כבר לא יקבל
את זה. הוא פשט את מכנסיו וחולצתו, ובתנועות עדינות המנסות לא
לפגוע במנוחתה קרב אליה. ידו האחת פישקה מעט את העור שבין
רגליה השניה הניחה את שלו במרווח הקטן. זה לא היה סקס, זה היה
חיבוק עם שלוש ידיים, הדבר הכי קרוב שיש בין אנשים. משהו בקרבה
הפיזית, במגע המיס את ליבו. ידו הימנית נכנסה בעדינות מתחת
לגופה מחפשת מקום בו השקע הטבעי של הנערה יהיה מספיק עמוק כדי
שלא תכאיב לה בזמן שיחבק אותה, הוא מצא נקודה כזאת קצת נמוך
מהצלעות. היה לו נעים בלב לא ממש נוח, הוא ידע שעוד מעט גופו
יתחיל להתלונן על העיקום הלא טבעי, אולי אפילו לה זה יתחיל
לכאוב קצת ואז יהיה חייב להוציא את ידו ולהרחיקה. הוא לא רצה
להרחיקה, הוא לא רצה להתרחק לעולם. הוא ידע שזה לא יכאב, אבל
המחשבה על להתרחק ממנה, להינתק מהחיבוק, הפחידה אותו כאילו
ליבו עלול לקפוא למוות בשניה בה יינתק גופה מגופו. לא נורא,
בינתים יהיה מאושר. ידו השמאלית עטפה אותה בחיבוק דוב מקדימה,
מתוך שינה ידיה אחזו בידו - אולי גם היא הרגישה את שהוא הרגיש.
הוא הטיל בזה ספק אבל חייך לעצמו מהמחשבה ששניהם מקבלים תחליף
למה שהם רוצים באמת. היה משהו מנחם במחשבה הזאת שהקל עליו
לעצום את עיניו ולדמיין. אולי הוא דמיין חזק מידי, אולי ידו
הימנית החלה להכאיב לבחורה, היא מילמלה משהו. הוא לא ממש הצליח
לשמוע את מילותיה אבל לא רצה להפריע לה יותר בשאלות. במקום הוא
שלף במהירות את ידו הימנית מניח אותה מעל ראשו וחוזר לדמיין,
הפעם חלש יותר ולאט יותר. אם ישאלו אותו בבוקר הוא יגיד שלקח
לו זמן להרדם ושהוא התענג על החיבוק, האמת שהוא נרדם די מהר
מבלי להרגיש. בבוקר כשפקח את עינו השמאלית (הימנית היתה מעוכה
עמוק לתוך הכרית) גילה כי נותר לבד.
הוא קם באיטיות משפשף את פניו להזרים קצת דם לתווי הפנים. על
השולחן היה פתק גדול שלא היה שם בליל האתמול וסכום כסף קטן.
הוא ניגש לשולחן והחל לקרוא.

"אני מצטערת, אני לא יכולה לעשות את זה יותר,
לא בשבילך ולא בשביל אף אחד.
אני מעדיפה להמשיך לעבוד כזונה רגילה - התחליף הזה
פשוט סוטה מידי בשבילי. זה הורג אותי,
בבקשה תבין ותניח לי.
באמת מצטערת.
כמו שתראה מתחת למעטפה השארתי את רוב הכסף.
מאחלת לך הרבה טוב בחיים. נ.ב - אל תתקשר".

גופו נפל למצב ישיבה על הרצפה, שם נשאר בוהה באויר בעוצמה במשך
זמן רב, מי יודע אולי בהה שם שעה, אולי יותר, אך לבסוף קם
בנחישות וניגש לתמונה המונחת על יד הטלויזיה הישנה. אשתו ושני
ילדיו הביטו בו משם מחייכים. הוא לא עצר להביט בהם אלא הפך את
התמונה. שלושה ווים חיברו את הקרטון לזכוכית ולמסגרת. הוא פתח
אותם באצבע זריזה, שולף את התמונה, גבה מופנה אליו החוצה. כל
אותו זמן הקפיד שלא להפנות את התמונה לכיוונו. הוא ניגש לארון,
נעמד על קצות האצבעות והוריד שקית ניילון, בתוכה נייר עיתון
מצהיב. הכותרת דיברה על ריבוי תאונות בכבישים. התמונה בעמוד
הראשי היתה אותה תמונה בדיוק כמו זאת שהחזיק בידו השמאלית.
עיניו החלו דומעות, כמעט כנגד רצונו קרב את התמונה לפיו, מנשק
כל פרצוף המופיע בה בנפרד באריכות. זרם הדמעות התחזק קמעא, ידו
הימנית ניגבה אותן מעל פניו, ממשיכה את התנועה וניגשת ללטף את
התמונה. לאחר דקה נוספת הדמעות נחלשו, רגליו נמתחו לקצות
האצבעות ידיו נשלחו כלפי מעלה להניח את השקים במקומה. מתחרטות
בשניה שבה הונחה השקית החזיר אותה במהירות קרוב אל ליבו שולף
את התמונה החוצה ונותן לשקית ליפול. בצעדים מהירים הוא שב על
עקביו והחזיר את התמונה למסגרתה. מניח אותה בעדינות חזרה בדיוק
במקום שבו היתה. "עדיין לא !" חשב בליבו. שלושת הווים השחוקים
כבר הוחזרו בתנועות מעט אלימות מידי, מהדקים את תמונתם של אשה
ושלושה ילדים חזרה למקומם.

הוא יצא את החדר, שטף פנים, התלבש ויצא לעבודה בדיוק כמו בכל
יום רגיל. באמצע הדרך עצר וחזר אל השולחן קורא את הפתק שהושאר
לו שם, פעם נוספת. לרגע קל הוא עצר לתהות, ולבסוף חייך. היום
יהיה הרבה יותר קשה לשכנע אותה, חשב לעצמו. יש מסעדה חדשה בקצה
העיר, הוא תמיד יכול להזמין אותה לשם כפיצוי על ההתעללות שהיא
עוברת. הוא בטח יציע לה יותר כסף, זה לא הפריע לו. למעשה, היא
לקחה כל פעם פחות. היא תמיד הסכימה.

עמוק בפנים הוא הניח שגם היא כבר לא יכולה להרדם בלעדיו.